שריד: טעיתי

כאשר עלתה בשעתו ההצעה לנסיגה כוללת וחד צדדית מלבנון, אהוד ברק כראש ממשלה הציע אותה והתחייב להגשימה, לא התלהבתי ממנה, בלשון המעטה. אז חשבתי שזאת הצעה רעה. רבים זקרו גבה בתימהון: האם גם שריד במתנגדים? הרי השמאלנים האלה, אם רק מסמנים אפשרות לנסיגה משטח כלשהו, הם עטים עליה כמוצאי שלל רב. והנה, פתאום ובמפתיע, דווקא הוא נובח על שיירת הנסוגים.

ועוד סיבה לתימהון: השריד הזה היה אולי המתנגד היותר מובהק למלחמת לבנון מיומה הראשון ומהקילומטר הראשון שלה, ומעולם לא נתן אמון ב"40 קילומטר וב-48 שעות" של אריאל שרון, מחולל המלחמה ההיא, אז איך ניתן להסביר את התנגדותו עכשיו לנסיגה החד צדדית מ"רצועת הביטחון"?

היו לי בימים ההם, לפני חמש שנים, נימוקים מנימוקים שונים להתנגדותי, שאין טעם, בדיעבד, להעלותם מחדש ולדון בהם. אני אפילו משער שלישיבתי באותה עת במושב מרגליות היתה השפעה ישירה על עמדתי. בכל זאת, למי שמתגורר מאה מטר, לא יותר, מגדר הגבול, למי שרואה בעין בלתי מזוינת את אנשי החיזבאללה משקיפים מגבוה על ביתו, יש בדרך הטבע יותר ספקות והסתייגויות ממהלך רב נעלמים. העמדה במקרה זה, אין בכלל ספק, היתה בראש ובראשונה עניין של גיאוגרפיה.

מאז נסוג צה"ל מלבנון, לא חדלו פעולות האיבה בגבול הצפון, חיזבאללה לא הניח את נשקו, וההתפרצויות האלימות מעת לעת גבו מחיר דמים כבד, הרוגים ופצועים, חיילים כאזרחים. בשלב זה אני גם מתקשה לאמוד את השפעת הנסיגה החד צדדית מלבנון על התעוררותה של האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים, מצידם, טוענים בעקשנות שההתקפלות הישראלית בדרום לבנון היא שהשיבה רוח גדולה במפרשי ההתנגדות הפלסטינית, מתוך הערכה שאם ניתן "לקפל" את ישראל, ולאלץ אותה לסגת במקום אחד, למה לא ניתן באותה מידה לדחוף אותה החוצה במקום אחר.

קשה לי לפסוק, ושאלת ההשפעה וההשראה תישאר לפי שעה פתוחה עד שנדע ונבין יותר. ובכלל, הרושם הוא ש"המבחן הלבנוני" איננו מאחורינו, והוא עדיין לפנינו. איש לא יסתכן עוד בנבואה מה יילד יום, אבל היום יכול ללדת מציאות רגועה באופן יחסי, כשם שהוא יכול ללדת פורענות. צבא לבנון לא ירד עד כה לתפוס את עמדותיו בדרום המדינה, האזור כולו הוא עדיין "ארץ החיזבאללה", והארגון המסוכן ערוך על קו הגבול, מצויד וחמוש מכף רגל ועד ראש. לרשותו עומדים היום אמצעי לחימה שלא היו לו לפנים, הטווחים ארוכים יותר והאיומים חריפים יותר.

ולמרות הכל, מדוע אכחד, לו הייתי יודע את המצב לאשורו כפי שהוא עכשיו ובמהלך חמש השנים שחלפו, לא הייתי מתנגד לנסיגה כפי שהתנגדתי. אמנם לא עליתי אז על כל המתרסים, גם לא הודעתי שאחשוף את חזי ואבלום בגופי את הטנקים הישראלים שחוזרים הביתה, כבר היו לי מאבקים תקיפים יותר בחיי, ואף על פי כן השמעתי את הסתייגויותיי בגלוי ובהתמדה; אינני יכול ובעיקר אינני רוצה לשכתב את ההיסטוריה.

טעיתי. חמש השנים האחרונות היו שנים שקטות יחסית, ותושבי גבול הצפון נהנים כל יום מהשקט. האם זאת תהיה המציאות גם בעתיד או שמדובר רק בהפוגה ארוכה - אינני יודע, אבל את חמש השנים הטובות, שאיפשרו לאנשי הגליל לצאת מהמקלטים, לשאוף אוויר ולהחליף כוח - את השנים המבורכות האלה כבר אי אפשר להשיב ולקלקל. הנסיגה היתה צעד נכון, והיא נזקפת לזכותם של כל מי שנאבק למענה ולזכותו של אהוד ברק שביצע אותה.

מעולם, כמדומה, לא שמחתי יותר על טעות שטעיתי.

כתבה ראשונה בסדרה