הסרטן ניצח: הילד אומרי רזיאל מת

כל המדינה התגייסה בשבילו - אבל זה לא עזר. הסרטן ניצח הפעם, והילד אומרי רזיאל, שכל המדינה התגייסה להיבדק כדי לראות אם הם מתאימים לתרום לו מח עצמות, מת הלילה (ו').

בשבועות האחרונים אושפז אומרי בבית החולים "שיבא" והמתין להשתלת מח עצם. למרות המבצע הנרחב והתגייסות של מדינה שלמה - הוא מת הלילה בבית החולים.

במבצע ההתרמות הגדול שנערך עבור אומרי באפריל נאספו 27 אלף דגימות דם, וביניהן נמצא תורם פוטנציאלי אחד, תושב צפון הארץ, שההתאמה בינו לבין אומרי היתה מושלמת - 100%. לדברי ד"ר ברכה זיסר, מנהלת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של "עזר מציון", התורם הביע נכונות להתחיל בהליך התרומה, אך מצבו של אומרי הלך והידרדר - דבר שמנע את קיום הליך ההשתלה הרפואי.

אומרי רזיאל ז"ל (צילום: זיו קורן)

"כבר בתחילת המבצע נמצא התורם. מיד פנינו אליו, הוא הסכים בשמחה לתרום, ואף אמר שיוותר על חופשת הפסח שלו", סיפרה ד"ר זיסר, "אבל תוך כדי כך הידרדר מצבו של אומרי ולא איפשר ביצוע ההליך. מאז ועד עכשיו ניסו הרופאים לייצב את מצבו כדי שיוכל לעבור את ההליך בהצלחה".

ד"ר עמוס תורן, מנהל מחלקת המטואונקולוגיה-ילדים בבית החולים שיבא סיפר ל-ynet: "יום יומיים לפני שעמדנו להתחיל בהקרנה הכול גופית המחלה השתלטה, היינו חייבים להפסיק את התהליך ומאז עסקנו בעיקר בשיפור איכות חיו ובמניעת הסבל מבחינה רפואית. כבר לא היה מה לעשות בשבילו". אמר ד"ר תורן.

"אומרי היה מאוד חיובי והמתין ברצון רב לתרומה אבל הרופאים פשוט לא הצליחו לייצב את מצבו, עד שנפטר הלילה", סיפרה ד"ר זיסר.

דודו של אומרי, יונה, סיפר הבוקר ל-ynet: "בימים שלאחר המבצע היתה אווירה אופטימית וכבר ראינו את ההשתלה מתבצעת, אבל כשבועיים לאחר המבצע בעיצומה של האופטימיות הידרדר מצבו של אומרי - והוא המשיך להידרדר מאז ועד עכשיו. כל גופו התמלא בתאים סרטניים, בעיקר בראש, והרופאים ולא הצליחו לעשות שום דבר".

הלווייתו של אומרי תיערך היום בשעה 15:00 אחר הצהריים בכפר סירקין.

"ובכל זאת, מבצע התרמת מח העצם - הצלחה"

הדוד ביקש להודות לציבור על היענותו הרבה למבצע ההתרמה: "לציבור מגיעה תודה גדולה, היתה התגייסות יוצאת דופן של אחד למען השני, וזהו משהו שאולי רק הישראלים יודעים לעשות. ההתגייסות הגדולה של הציבור גם הגיעה, כך שמעתי, אל מסדרונות הכנסת ונודע לי לאחרונה, שמתכוונים שם לקבל מספר החלטות בעניין תרומות למח עצם". הוסיף הדוד.

לדברי ד"ר זיסר, על אף העצב הרב על מותו של אומרי הקטן, ניתן להגדיר את מבצע ההתרמות כהצלחה: "המבצע נשא פירות כי נמצאו תורמים לשישה חולים נוספים, נער ושני מבוגרים כבר עברו בהצלחה השתלות בעקבות המבצע, ושלושה נוספים עוברים כעת בדיקות, לפני שיושתל גם אצלם מח עצם".

לדברי ד"ר זיסר, ישנם עדיין כ-80 איש שממתינים בישראל להשתלות מח עצם. "תרומות נוספות יתקבלו בברכה". הוסיפה.

ד"ר תורן שטיפל באומרי בשיבא הסביר, כי השתלת מח עצם צריכה להתבצע כאשר רמת הסרטן בגוף נמוכה ביותר, וההליך הכימותרפי ארוך צריך להתבצע למיגור התאים הסרטניים עוד בטרם מתבצעת ההשתלה: "תהליך המיגור הוא ארוך, צריך לחכות בין טיפול לטיפול כדי לתת זמן לגוף להתאושש, אבל במחלה זו קצב השתוללות הסרטן הוא הגבוה ביותר באונקולוגיה, אמנם לשמחתי זו גם הסיבה מדוע הסרטן הזה מגיב הכי טוב לטיפול הכימותרפי".

לדברי ד"ר תורן, כ-80% מהילדים שחולים בסוג זה של הסרטן מגיבים היטב לטיפול הכימותרפי, "אבל לצערי אומרי נמצא בקבוצת המיעוט שלא הגיבה היטב לטיפול. במצב כזה, אין הרבה מה לעשות. לרפואה המתקדמת אין הרבה מה להציע כאשר הגוף אינו מגיב היטב לטיפולים".

"הוא היה ילד תותח"

עד לפני כשנה הם היו משפחה שלווה ומאושרת. יוני (39) קבלן שיפוצים, סיגל (37) מפיקה בחברת החדשות של ערוץ 2. בתם הבכורה שי, שלומדת בכיתה ב', ואומרי שישנו בחדר אחד, מיטה נושקת למיטה, ועל הקיר ציור של פו הדוב מלקק דבש.

"הכל התחיל במוצאי-שבת, באמצע הלילה", סיפרה סיגל ל"ידיעות אחרונות" כשפתחו במבצע גיוס מח העצם לבנם, "אומרי התעורר עם כאבים ברגל שמאל, בעקב. צורח. חשבתי שהוא בטח שיחק, נפל וקיבל מכה. למה לדאוג? הרי הוא ילד יפה, חברותי, חייכן. 'שטוזון בכיר' אני קוראת לו. ילד תותח".

למחרת היא הלכה עם אומרי לאורתופד של קופת חולים שאיבחן דורבן, עצם בולטת, תופעה נדירה ביותר אצל ילדים. אומרי הלך לגן, אבל צלע ובלילות בכה מכאבים. שלושה ימים לאחר מכן הם חזרו לקופת חולים, האורתופד עשה אולטרסאונד והפנה אותם מיד ל"דנה" עם חשד לדלקת בעצם.

"ואני הייתי כזאת תמימה, לא ידעתי מה זה פרופורציות בחיים", סיפרה סיגל, "אמרו לי שאם זו דלקת בעצם אומרי יצטרך לשכב שישה שבועות בבית החולים, עם אנטיביוטיקה בווריד, ואמרתי לעצמי: 'שישה שבועות? איזה אסון'".

עוד באותו היום עבר אומרי מיפוי עצמות, "אבל לא נמצא דבר. גם מוח העצמות שנלקח ממנו חזר נקי. במשך שלושה שבועות וחצי חיפשו ובדקו בכל מקום בגוף שלו. הצרחות היו נוראיות, כמו של פצועים בצבא, כמו שרואים רק בסרטים. פעם שלחו אותנו הביתה לשישי-שבת, ובלילה אומרי התעורר וצרח שהכאב הגיע לידיים ואחר כך לבטן. ואני, מה אני מבינה בדברים האלה? סומכת על הרופאים שבודקים ומחפשים. ואז, בשבת, התעוררנו בבית החולים, הסתכלתי על אומרי וראיתי שהוא לא רואה. הושטתי יד, הזזתי את הכפית והוא לא עקב. פתחתי את הדלת, רצתי במסדרון וצעקתי 'הצילו! הילד שלי התעוור!'

"ישר הטיסו אותו לסי.טי ראש. אני עמדתי ליד המיטה שלו, מחזיקה לו את היד ומציצה לעבר הרופאים שישבו בחדר ממול. הבנתי שהם כבר רואים משהו ועוד לא מגלים. אחר כך הם קמו, באו אליי ואמרו שיש שם גידול בגודל של שזיף, שכל הפנים שלו מלאים. ואני... עולמי חרב עליי, מה אפשר להגיד? לפני רגע עוד פחדתי מדלקת".

גידול אלים במיוחד

בדרך כלל, מסבירה סיגל, לוקחים ביופסיה, מאבחנים את סוג הסרטן ומחליטים איזה סוג של טיפול יצליח לגבור עליו, "אבל לא היה לנו זמן. כיוון שאומרי איבד את הראייה היו חייבים להתחיל מיד. באותו הלילה כבר היינו בכימותרפיה. ישבתי והסתכלתי בנוזל הצהוב שזורם לתוך הגוף של הילד המתוק שלי, העליז, השובב, והכל מסתחרר מול העיניים".

בביופסיה התברר כי מדובר בגידול סרטני מסוג אלים ותוקפני במיוחד, נון הודג'קינס-לימפומה בדירוג 4, שהוא החמור ביותר. אומרי עבר שמונה טיפולי כימותרפיה קשים. "יש שבוע של טיפול עם כאבי תופת ותופעות לוואי קשות ולילות ללא שינה, ואחריו באים שלושה שבועות שבהם הספירות יורדות בהדרגה, וכשהמערכת החיסונית צונחת לאפס מכניסים אותו לבידוד, רק לי מותר להיכנס אליו, עם מסיכה", מתארת סיגל. "וזה הילד שלי, עם העיניים הכחולות שתמיד צחקו ועם התלתלים החומים. דווקא את נשירת השיער לקחנו בקלות, יחסית. במשך חמש שנים היתה לי קרחת, וצחוק הגורל, שבוע לפני שאומרי חלה התחלתי לגדל שיער. הקושי היה לשמוע אותו צועק מכאב. וגם לשמוע אותו שותק. בימים האחרונים התחלנו לגלגל את המילה 'סרטן'. עד אז דיברנו רק על 'המחלה', אבל על הראייה הוא בכלל לא מדבר".

אומרי קיבל את פרוטוקול הטיפולים החזק ביותר. במשך שישה שבועות נדמה היה שהטיפולים מצליחים לרסן את המחלה. גם הכאבים פחתו במקצת והוא החל להתאושש. "ואז נסענו לסופשבוע, לבקר חברים שעברו לכליל, למשך כמה שעות היינו משפחה רגילה

שנוסעת לטייל", מגחכת סיגל, "ובלילה אומרי התחיל להקיא. אני, עם האופטימיות שלי, אמרתי: 'וירוס, לא צריך לדאוג'. אבל אז חזרו הכאבים, וחזרנו לבית החולים, והבדיקות הראו שהסרטן חזר בסוג אפילו יותר אלים מהקודם, ושהוא כבר חדר לנוזל עמוד השידרה ולמוח העצם".

והיא משתתקת. "הרגע הזה", היא לוקחת נשימה עמוקה, "היה בשבילי אפילו יותר קשה מהרגע שבו הרופאים הודיעו 'לבן שלך יש סרטן'. בפעם הראשונה אמרתי: 'יאללה, קדימה, מה צריך לעשות?' אבל כשהמחלה חזרה הרגשתי שזה פשוט מוגזם, שזה לא יכול להיות".