הגן הבהאי: רדיד של יופי

דורות חלפו מאז שהמשורר הקדמון התרפק על יופיו של הכרמל, על ירקותו העשירה, על הים הכחול המגרגר למרגלותיו כחתול ענק, על פסגתו הנמסכת בשמיים הפתוחים. לא היה אחד שנגע במילותיו בכרמל אחרת מאשר בעדינות.

האמת ניתנת להיאמר שמאז שהתעוררה בציבור המעשי שלנו ההכרה בערכו הכלכלי הנדל"ני של שטח מטופח עם נוף, משתדלים גם החיפאים להרוס כמה שפחות ממה שנתן להם האלוהים החילוני של היופי. אלא שעד שהצליחו לפתח את הגישה הזו, טרחו לפגוע בכל מה שיכלו. את קו הרקיע של הכרמל חיסלו עם מגדלי האוניברסיטה, מלון ובתי מידות, את פיאותיו כיערו במחצבות מבהילות, את אווירו טינפו בפיח ובכימיקלים העולים מן המעשנות ואת חוף ימו כלאו ב"פרוייקטים" ארכיטקטוניים כעורים.

אכן, יש פינות בחיפה שהנשימה נעתקת מול יופיין, שהנפש מתענגת מתחת לצמרות האורנים העגולות אשר הרוח המשיבה חיים בחום הקיץ מאוושת בהן ומערסלת את ענפיהן. כך הוא הדבר שקורה כאשר עומדים ברחוב יפה נוף – הוא רחוב פנורמה הנודע מן השיר הישן והמשעשע "יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה, את הלב היא מרתיחה גם פה בנמל של פנמה" – ומתבוננים בנוף ממרפסות האבן המסוגננות של הטיילת. זה רק עניין של מזג האוויר ושקיפותו שקובע אם רואים עד הלבנון התכלכל, או רק עד לב הגליל החום-ירוק. זווית השמש היא שמכתיבה אם הים הוא כחול, ירוק, או אפרפר-נוצץ. אפילו זרועות הטיטאנים השחורות של מנופי הנמל נראות כציור על רקע המפרץ וההרים.

על סף הקיטש 

את מדרון הכרמל, שהוא ההר הבנוי באופן המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת, חוצה כמו באבחת סכין אחד ה"אירועים" האסתטיים המדהימים שהתרחשו בישראל במאה השנים האחרונות – טור הגנים הבהאים. זהו פס מופלא של יופי מעוצב על סף הקיטש, זהו גן שגולש במהירות ובתלילות מסחררת במדרגות ההר, פולח את חיפה כמו אורה הגדול של הבהאיות, אשר הבליחה אל עולמה המאיים של המאה ה-20, המאה של הלאומנות ושל מלחמות ההשמדה הענקיות.

הגן נדמה לאבחת הצבע שנוצרת כאשר מישהו פותח את צינור הקליידוסקופ ופורש את צבעיו בתנועה רחבה, כסוחר שטיחים זריז המציג את אוצרותיו לעיני המתבוננים והשטיח מתגלגל ונפתח, נזרק אל האוויר ונוחת בתנועה גלית על הארץ. כך מידרדר הגן מן הכרמל דרך מסגרת מרפסות אבן מגולפות וחבקי מתכת מפורזלים שלהן, מסתער על המדרון בצבעי חום אדום, לבן בוהק, ירוק וסגול, משרטט במרוצתו למטה סמלים של כוכבים וצורות גיאומטריות ומדלג על פני המבנים הבהאים דמויי המקדשים היוונים, הם הספרייה ו"בית הצדק העולמי".

הגן חולף על פני כיפת הזהב המצועצעת, שתחתיה טמונים שרידיו של מבשר הדת הבהאית, מירזה עלי מחמד, שכינויו הוא "באב", כלומר שער, כלומר מי שדברו של האימאם הנסתר, ה-12 של השיעים, מגיע באמצעותו אל המאמינים.

יש בו, בגן הזה, חן מעורב של גינון תרבותי מוקפד בסגנון פרסי, טורקי, סקוטי וצרפתי, עם צמחייתו הפרועה והטבעית של חורש הכרמל: אורני סלע, אלונים, אלות ועצי זית. מבלי לעסוק בקוסמולגיה המורכבת של הדת הבהאית וסמליה, שעל כן קטונתי, ברור הוא הקשר הסמלי בין פינותיו המעוצבות של הגן, מספרי המדרגות והיחסים הנומרולוגיים של זוויותיו,מרפסותיו, מעבריו וערוגותיו.

רק זאת נאמר על הדת הבהאית, שהיא צעירה מאוד. ראשיתה בפרס של המאה ה-19 והיא בעצם גלגול של הכת השיעית "השייחית", על שמו של שייח אחמד אלאחסאי. במהלך התפתחותה, ובשל אישיותם היוצאת דופן של המבשר והמייסד, אשר נאסרו ועונו בפרס ובטורקיה על שום דעותיהם המיוחדות, הופקעה הדת מתחומי האיסלאם והפכה לדת קוסמופוליטית, שרבים מתומכיה חיים בארצות העולם המערבי, וחיפה ועכו הן עריה המקודשות.

בגני אלבהג'ה ("הגן", בטורקית) שמצפון לעכו טמון מייסד הדת הבהאית, מירזה חסין עלי, שכינויו הוא "בהא-אללה" (זוהר האלוהים). הדת דוגלת באל אחד, מטיפה לצורך באחדות האנושות, שוללת דעות קדומות ואמונות טפלות ומכירה במדעים כגורם ראשון במעלה בהשכנת השלום ובהתקדמות החברה האנושית. היא מטיפה לזכויות ולאפשרויות שוות לגברים ולנשים, מחייבת מונוגמיה, אינה מעודדת גירושין ומקדמת יצירה של שפת עזר בינלאומית, בחירה בשפה קיימת, כדי לשמור לנצח את השלום הכלל אנושי.

איפה זה: מפת סימון שבילים לא תועיל כאן הפעם, אלא מפת העיר חיפה