תאונות

"צלחתי את הספר" הוא ביטוי שמשתמשים בו לרוב עבור קלאסיקות עבות כרס, שהקריאה בהן נעה בין חובה תרבותית למאמץ אינטלקטואלי. גם את הרומן "עדן" של יעל הדיה על 674 עמודיו יש לצלוח, אך כאן מגויסת התודעה לא למאמץ לפצח טקסט מורכב, אלא בעיקר למאבק בשעמום.

במושב קטן במרכז הארץ מספרות חמש תודעות מרכזיות (ועוד כמה מיותרות) את סיפורה של הבורגנות הישראלית השבעה, הצומחת על חורבות הציונות העובדת. מה שמבקש להיות "הרומן הישראלי הגדול" (על משקל The Great American Novel) מתגלה כיומרה שטוחה, ארכנית ופלקטית, המועדת שוב ושוב בפח הקלישאות.

המציאות משעממת?

שני זוגות עזבו את העיר הגדולה עם ילדיהם, לטובת הגשמת החלום הבורגני על חיים במושב. דפנה, מפיקה שעשתה הסבה לפעילות פוליטית בארגון שמאל חברתי, ובעלה אלי, עו"ד מזרחי הסובל ממערכת ערכים מפוקפקת וחוסר תחכום. מולם נמצאים מרק, מסעדן רגיש וחלש אופי, ופרודתו אלונה, עורכת בהוצאת ספרים ובוגרת חיי הרווקות התל אביביים המתמודדת עם גידולם של שני ילדים. הדמות החמישית והמשכנעת מכולן היא בתו של מרק מנישואיו הראשונים, רוני, בת ה-16, מתבגרת ש"בזמן האחרון קראה המון קפקא ותומס מאן ודוסטוייבסקי בתרגום ישן" (עמ' 81), מנהלת רומנים עם גברים מבוגרים. הסיפור מסופר דרך תודעתן של הדמויות הנעות קדימה ואחורה בין מציאות ההווה לזיכרונות העבר, כל פרק נושא את שם המספר ומסופר מנקודת מבטו.

"ההמונים רוצים תיאור נאמן של חייהם על הבמה", אומר ברכט, אך הדמויות של הדיה, מרוב שהן מבקשות לתאר נאמנה את חיינו, נדמות כיצורים שחוקים, בנאלים ולעתים גם לא אמינים, עד כדי כך שלא הזדהות או עניין הן מייצרות, אלא פשוט שעמום. האם דפנה תהרה או לא תהרה? האם מרק ואלונה ישובו לחיות יחד ומה מטריד את בנם הקטן עידו? הקורא מאבד עניין בשאלות הללו שאמורות להניע את הרומן כאשר הוא טובע בתיאורים ארוכים ומייגעים של מציאות יומיומית אפורה ושגרתית.

טכניקת הסיפור, המַלאה לעתים, עושה שימוש במספר חיצוני המגלגל את העלילה מן הפנים אל החוץ ("כשאמרה את זה תפסה שמעולם לא הגתה בקול את המילה 'לשחוט' - זו היתה בעיניה מילה של ימנים, אבל הנה יצאה לה המילה מהפה... ומרק האידיוט שאמר שכל הבוקר ניסה להשיג אותה והיא לא ענתה בנייד וגם לא בבית-התברר שהטלפון היה מנותק, הילדים כנראה שיחקו איתו בערב..." עמ' 227 ). ההבטחה הטמונה בדרך כלל במספר כל יודע, לספק לקורא עוד משהו - איזו תובנה כללית, מעמיקה יותר, מעבר לתיאור המתרחש בנפשן של הדמויות, אינה ממומשת ברומן. הריאליזם של יעל הדיה מבקש לחבוק את המציאות באמצעות הפסיעה בצמוד לתודעה, לאירועים, לשפה המחוספסת ( המילה "זיון" על הטיותיה השונות המופיעה בטקסט לעייפה), אולם לא מהמלל הזה שואב הרומן הריאליסטי את ערכו, אלא מווירטואוזיות התיאור, מהעמקה בנבכי המציאות ושרטוט תוויה הפחות טריוויאליים, מהמשמעות שהתיאורים האלה מייצרים כמכלול.

ביצת הקלישאות

נדמה כי יעל הדיה פוטרת את עצמה מהעיסוק בשאלת משמעות הריאליזם שלה באמצעות פרטנות הנדונה לכישלון ושורה של תובנות קש שאינן מגרדות את פני השטח: "לחשוב שיש קו מקביל בין מה שקרה לעדן לבין מה שקרה למדינה, וגם... לבין מה שקרה לה עצמה: השמנה פראית כתוצאה מההורמונים... אבל בפנים כלום; שום דבר לא צמח בתוכה" (עמ' 20); "יש משהו... בצירוף המילים רכב שטח, שהוא דורסני, ובעיניה לפחות... הוא מסמל את מה שקרה למדינה הזאת" (עמ' 609); "עכשיו כשיש לה ילדים כבר אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של שנאה עצמית" (עמ' 116); "כל הורה הופך אוטומטית לזקן" (עמ' 83); וגם "מרוב שכל העולם יושב לך על הכתפיים, אין שם מקום בשבילך" (עמ' 124).

דמויותיה של הדיה שבויות בבינוניותן. עולמן הפנימי אינו מורכב במיוחד ואינו מייצר תובנות מרגשות או מפעימות (ובקריאת רומן ריאליסטי של כמעט 700 עמודים מבקש הקורא להתפעם לפחות פעם אחת). המניעים הפסיכולוגיים אליהם נחשף הקורא מצטמצמים לתודעות המוגבלות הללו, כך למשל, כשסוף סוף נדמה שאלי עומד לומר משהו מעניין על הדבקות שלו במותגים, הכותבת מסתפקת ב"הוא בהה בשולחן הכהה שלו וחשב, לא סמל סטאטוס אלא משהו אחר, צעצוע כמו הג'יפ אולי, ואולי לא צעצוע אלא פיצוי, אבל על מה, לא ברור..." (עמ' 404).

הרומן משופע סטריאוטיפים: אלונה העורכת ש"כבר שלוש שנים מכריחה את עצמה לקרוא את גדעון לוי במוסף לפני נירה רוסו" (עמ' 226), אשר פוסלת את אחת האמהות בגן מפני שהיא ליכודניקית שהילדה שלה אוכלת כל הזמן ביסלי ונחשי גומי; השוטרים הגזענים; חברתה של רוני - אשת הייטק וקרדיולוג "מוצלחים מדי"; השחקנית התל-אביבית שבביתה מעשנים חשיש ואוכלים שרימפס; הזקן החרמן ושונא הערבים (בהגחכה צריכה הדיה לקחת שיעורים מיצחק לאור) וכמובן כל אותן הגדרות שתחמו את עברן של הדמויות ומאפילות על ההווה שלהן: אני יאפי, אתה פסבדו יאפי, אני נערת כפר פשוטה שמפלסת את דרכה בעיר, פעם היינו פריקים.

בהעדר קול חיצוני אשר עשוי היה להאיר במקצת או אף לסייג את ביצת הקלישאות העמומה בה שוחות הדמויות, מדשדש הקורא בין תיאורים מוגבלים המהדהדים אחד לשני ובעצם מקבל את הרושם כי הכותבת עצמה שבוייה באותן תפיסות שהיא מייחסת לדמויותיה, שהרי הרומן רחב ההיקף הזה לא מצליח לייצר להן כל אלטרנטיבה. לא רק זאת, גם שפתו של הרומן כתוכנו אינה נוסקת או סוחפת. היא מקבילה לאותו טון בורגני שחסר לו הערך המוסף ושאר הרוח אשר הופכים רומנים סתם לספרות טובה.