צבעי מאכל: מכניסים נפט ופחם לאוכל שלך

האם הייתם נותנים לילדיכם לשתות נפט או לאכול פחם? מתברר שיש לא מעט צבעי מאכל שמתבססים על חומרים אלו. מתי לאחרונה עצרתם ושאלתם את עצמכם מה בעצם מקורו של הצבע האדום בקרטיב שקניתם לילדכם או בדגני הבוקר הצבעוניים שהוא כל כך אוהב?

השימוש בצבעי מאכל נפוץ מאוד בתעשיית המזון ויש לו היסטוריה ארוכה. ישנן עדויות לכך שעוד ביוון ורומי הקדומות 'צבעו' את היין (והיו אפילו מפקחים שתפקידם היה לבדוק אם הוסיפו צבע ליין), ואילו בימי הביניים 'צבעו' את הלחם והחמאה בחומרים שונים, חלקם מזיקים וחלקם מזיקים פחות.

אבל רק בסוף המאה ה-18 התחילו להוסיף צבעי מאכל למזון באופן מסיבי יותר. כך, למשל, כדי להוסיף למלפפונים חמוצים גוון ירוק הוסיפו לו צבע שמכיל נחושת, לחמאה הוסיפו צבע צהבהב וכדומה. את הצבע הסינתטי הראשון MAUVE (סגלגל) המציא בשנת 1856 כימאי אנגלי בשם וויליאם פרקין. תחילה שימש הצבע לתעשיית הטקסטיל, ומאוחר יותר נעשה בו שימוש גם בתעשיית המזון. בשנת 1900 כבר היו בשימוש תעשיית המזון האמריקאית 80 צבעי מאכל, שזוקקו מתרכובות נפט וכונו DYES TAR COAL.

מהם צבעי מאכל

כל צבע או פיגמנט כלשהו שמשפיע על המזון נקרא צבע מאכל. את צבעי המאכל מוסיפים למזון או למשקה כדי לתת להם גוון מפתה יותר ולמשוך את תשומת ליבו של הצרכן. צבעי המאכל מתחלקים לשלוש קבוצות: צבעי זפת הפחם, צבעי אזו וצבעים טבעיים, שמופקים מעצמות או רקמות של צמחים, בעלי חיים ומינרלים.

צבעי זפת הפחם: אלה עשויים מנפט ומעניקים את הגוונים הצהובים, הכתומים והאדומים, שמייפים את המזון, או את הכהים יותר, כמו שחור, סגול, כחול וכדומה, שמכסים על פגמים במזון. אחד המרכיבים בצבעים האלה

הוא בנזן (Benzene), שמוגדר על ידי משרד הבריאות כמסרטן ודאי בבני אדם. זיקוק נוסף של הנוזל הזה מפיק מספר חומרים, ביניהם גם צבעי מאכל. לעיתים משלבים בין תוצר הזיקוק לבין צבע מקבוצת האזו, ואז נוצר שילוב מזיק עוד יותר. שארית החומר, אגב, משמשת לזיפות גגות וכבישים.

צבעי אזו (DYE AZO): בקבוצה זו נכללים כמעט מחצית מצבעי המאכל המלאכותיים. אלה חומרים סינתטיים או טבעיים, שמסיסים במים ומכילים חנקן וחומצות חנקתיות, שנוצרים מרכיבי אזואיק דיאזו וחומרים כימיים מקשרים. קבוצה זו נחשבת ליציבה, זמינה ובעיקר זולה להפקה.

יותר ממחצית מצבעי המאכל המצויים במזון מקורם בקבוצת צבעי האזו. למרות שמשרד הבריאות מגביל את הכמות המותרת של הצבעים האלה במזון, הוא לא אוסר את השימוש בהם. המשרד רק מחייב את יצרני המזון לציין במפורש על האריזה את סוג הצבעים שהוספו למזון ואת סימונם הכימי.

צבעי מאכל טבעיים: צבעים שמופקים ממזון, כמו צבע קרמל שמופק מסוכר וניתן למצוא אותו במשקאות כמו קולה. אנאטו הוא צבע מאכל כתום, שמופק ממרכיב בשם ביקסין שמצוי בעץ הטרופי אנאטו. צבעים אחרים עשויים מוויטמינים, כמו ויטמין B2 שנותן צבע צהוב, או בטא קרוטן שמספק צבע כתום. תבלינים מסוימים, כמו פפריקה או כורכום, משמשים אף הם כצבעי מאכל.

לצבעים הטבעיים יתרון על פני הצבעים המלאכותיים מעצם היותם חומרים שמועילים לתפקוד הגוף. בטא קרוטן, למשל, הופך בגוף לוויטמין A , שידוע בתכונות האנטי אוקסידנ - טיות (נוגדות חמצון) שלו. עם זאת, יש לנקוט אמצעי

זהירות גם כשמדובר בצבעי מאכל טבעיים. כך, למשל, אנשים שסובלים מבעיות בכיס המרה או מצהבת צריכים לצרוך בזהירות מאכלים שהוסף להם כורכום כצבע מאכל. צבע המאכל האדום הטבעי E120, שמופק מסוג של חרק, עלול לעורר תגובה אלרגית קשה ואינו מומלץ לשימוש לילדים היפראקטיביים. במדינות מסוימות אף אסרו את השימוש בפפריקה כצבע מאכל.

ילדים חשופים יותר לסכנה

זה שנים רבות מודעים אנשי המקצוע לבעייתיות של השימוש בצבעי מאכל מלאכותיים. כבר בשנת 1820 פירסם כימאי אנגלי בשם פרדריק אקום מאמר על ההשפעות המזיקות של צבעי המאכל, ואף דאג לפרסם כתובות של סוחרים שמכרו את הצבעים הללו.

באמצע המאה ה-20 התחילו חוקרים לבדוק את השפעת צבעי המאכל המלאכותיים, שבעיקר היו נגזרות של נפט ותרכובות כימיקליות, על בני אדם. החוקרים טענו שהצבעים האלה גורמים לשלשולים, לתופעות אלרגיות, לבעיות נוירולוגיות ולמחלות סרטן מסוגים שונים. הטענה העיקרית היתה שמרכיבי החומרים הסינתטיים פוגעים בחומר הגנטי שבתאים ומאיצים את התפתחות התהליך הסרטני.

המדינות היחידות שאסרו את השימוש בצבעים הסינתטיים שמכונים צבעי זפת הפחם הן מדינות צפון אירופה, ובעיקר נורבגיה. ברוב מדינות העולם, וישראל בתוכן, ממשיכים לעשות שימוש בצבעים האלה.

למרבה הצער, ילדים – שרגישים יותר להשפעת צבעי המאכל בגלל שטח גופם הקטן – הם קהל יעד עיקרי למזון שהוספו לו צבעי מאכל. מזון צבעוני מושך את תשומת ליבם ונתפס כאטרקטיבי יותר בעיניהם. אבל ילדים רגישים פי 50 מהמבוגרים להשפעות השליליות של צבעי המאכל.

היצרנים אמנם טוענים שהם משתמשים בצבעי מאכל מאושרים לשימוש, אך רוב ניסויי המעבדה, שבעקבותיהם אושרו הצבעים האלה, נערכו על עכברים ולא על ילדים, כך שאין לנו קנה מידה לגבי מידת השפעתם האמיתית.

בשנת 2004 פורסמו תוצאות מחקר שבדק 1,873 ילדים בני 4, שחולקו לקבוצות לפי מידת ההיפר אקטיביות שלהם. במשך שבוע קיבלו כל הילדים תזונה שלא הכילה צבעי מאכל או בנזואט (חומר משמר), ולאחר מכן במשך שלושה

שבועות קיבלו משקה שהכיל צבעי מאכל או בנזואט, ולחלופין משקה פלסבו (דמה).

התנהגות הילדים נבחנה בתום שלושת השבועות, ונמצא שבלי קשר למידת ההיפראקטיביות הראשונית, חלה עלייה בהתנהגות ההיפראקטיבית של הילדים שצרכו משקה שהכיל צבעי מאכל ובנזואט לעומת הילדים שקיבלו משקה פלסבו. במהלך הניסוי צרכו הילדים 20 מ"ג צבעי מאכל – כמות שנחשבת לקטנה ביותר יחסית למוצרי מאכל 'צבועים'.

בשנת 2002 פורסמו בעיתון "Food Magazine" תוצאות מחקר, שמומן על ידי ממשלת בריטניה וקיבל את אישור הוועדה האירופית. המחקר מצא קשר בין הפרעות התנהגותיות אצל ילדים לבין צבעי מאכל וחומרי שימור במזון. התופעה בלטה בעיקר בשימוש בצבעי מאכל שידועים כמגבירי היפראקטיביות, כמו טרטרזין וסנסט ילו. סנסט ילו (ראו מסגרת) אסור לשימוש בפינלנד ובנורבגיה ונמצא במעקב של מינהל המזון והתרופות האמריקאי, שלא השתכנע עדיין שצריך לפסול אותו לגמרי למאכל.

כאן המקום לשאול מדוע היצרנים אינם משתמשים רק בצבעי מאכל טבעיים. התשובה קשורה בעלויות של הצבעים הטבעיים: הם יקרים יותר להפקה מצבעים סינתטיים. בנוסף, הצבעים הכימיים עמידים ו'חזקים' יותר מצבעי המאכל הטבעיים. לכן, למרות הנזק האפשרי הטמון בצבעים המלאכותיים, ממשיכים לעשות בהם שימוש נרחב בתעשיית המזון.

עם זאת, בשנים האחרונות התעוררה מודעָת הצרכנים לנזק האפשרי הטמון בצבעי מאכל, ולכן פועלים כיום יצרני מזון רבים לייצור מזון נטול צבעי מאכל לחלוטין, תוך שהם מדגישים את זה באופן בולט על האריזות. הגדילה לעשות אחת מחברות המזון הגדולות, שאף הקדישה אייקון לנושא כדי להדגיש שמוצריה אינם מכילים צבעי מאכל מכל סוג שהוא (טבעיים או סינתטיים).

צבעי המאכל שנחשבים למסוכנים ביותר

הנה שמונת צבעי המאכל הסינתטיים המסוכנים ביותר, שמותרים לשימוש בארץ, כולל הסימון שלהם והסיכונים הכרוכים בצריכתם:

• E102 - טרטרזין. צבע צהוב, שעלול לגרום להיפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז אצל ילדים, אלרגיות, אסתמה, אורטיקריה (סרפדת), גירודים, ראייה מטושטשת, מיגרנה וכאבי ראש, פגיעה בכרומוזומים, בבבלוטות הלימפה ובבלוטת התריס ועידוד גידולים סרטניים שונים.
  

• E110 – סנסט ילו. צבע צהוב-כתום, שעלול לגרום להיפראקטיביות ובעיות קשב, גידולים בכליות וגידולים סרטניים נוספים, פגיעה בכרומוזומים וגרימת מוטציות גנטיות, החמרה של תופעות אלרגיות כמו אורטיקריה, אף סתום, נזלת, כאבי בטן, הפרעות עיכול, הקאות, פריחות עור ועוד. כשהוא מעורב עם צבעים אדומים הוא עלול לגרום לאסתמה ולהפרעות נשימה.
  

• E122 – אזורובין. צבע אדום, חשוד כגורם לסרטן, דלקות עור, אלרגיות והיפראקטיביות. מסוכן במיוחד לרגישים לאספירין או לסובלים מבעיות בדרכי הנשימה ומאסתמה. מסוכן לילדים. 
  

• E124  – פונסו. צבע אדום, חשוד כגורם לסרטן, לחץ בחזה, בעיות נשימה ואסתמה, הלם אלרגי. עלול לגרום להיפראקטיביות ולאלרגיות כשהוא מעורב עם צבעים צהובים-כתומים.
  

• E127 – אריטרוצין. צבע אדום, שעלול לגרום לעלייה של חלבון שקושר יוד, פעילות יתר וגידולים בבלוטת התריס, פגיעה בכרומוזומים ובכלי הדם, היפראקטיביות והפרעות קשב אצל ילדים ורגישות לאור. כשהוא מעורב עם צבעים כחולים הוא עלול לגרום גם לבעיות נשימה.
  

• E129 – אלורה. צבע אדום, שעלול לעורר אלרגיות, גידולים ולימפומות. אסור לשימוש לסובלים מרגישות בדרכי הנשימה או מאסתמה או למי שרגישים לאספירין.
  

• E132 – אינדיגו קרמין. צבע כחול, שעלול לעורר אלרגיות ולגרום לבחילות, עלייה בלחץ דם, פריחה על העור, גירודים, בעיות בדרכי הנשימה וגידולים במוח. כשהוא מעורב עם צבעים אחרים הוא עלול להחמיר בעיות נשימה ולגרום לאסתמה. אצל ילדים עלול להחמיר בעיות היפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז. 
  

• E133 – כחול מס' 1. צבע כחול, שמשתמשים בו לעיתים קרובות בשילוב עם טרטזין כדי לקבל צבע ירוק. עלול לעורר אלרגיות, היפראקטיביות ובעיות קשב. חשוד כגורם לגידולי מוח.
  

הכותבת היא דיאטנית קלינית, עמותת הדיאטנים הקליניים בישראל – 'עתיד'