נחל שרך: בין עצים לנטיפים
"בין עצי הקטלב ושיחי השרך המדהימים בירוק עז, אנו מדביקים מהירות של צופיפניקים עליזים. הילדים בטח היו גאים בנו, או שלא". יפה רזיאל וחברים לא נכנעים לעונות השנה ולמניין השנים
רשמית הסתיו כבר כאן, אבל עדיין חם. חבורת חְתְיָרִים, בני ארבעים פלוס מהשרון, מחליטה שאותה מזג האוויר לא יכניע, ויהי מה. הילדים חזרו ללימודים (תודה לאל) ואנחנו שוב חופשיים (כמעט), אבל לאן לכל הרוחות השתוקות אפשר להימלט לשעות ספורות, ובדרך לחמם שניים וחצי שרירים, מחוץ למכון הכושר המיוזע? ציפור קטנה לחשה לנו שבנחל שרך, על השפיץ של נחל בצת, שיש המון ירוק בצל וגם מים - הפור נפל.
ג'ינגי', הפעלתן שבחבורה, הורה לנו להצטייד בפנסים. למה? ככה. הפתעה.
לא שואלים שאלות קיטבג. תשע בבוקר, שבת, המדינה עדיין מתהפכת מצד לצד, עשרה כלי רכב מתייצבים בחניון נחל שרך, הנמצא על גבול הגליל העליון והמערבי (ירידה מכביש 899), מול גרנות הגליל. שלושה מהרכבים ממשיכים לכיוון קיבוץ אילון, הנושק לשמורת בצת וממתינים שם, ליד מפעל "שף הים". רק אחרי ארבע שעות הליכה, הבנו עד כמה באמת נזקקנו להם ולמזגן שלהם.
מתחילים ללכת
300 מטר מהחניון, ואנחנו בנחל שרך. אורכו המלא של הנחל 11 קילומטר, ראשיתו בתחומי לבנון וליד תל שער הוא נכנס לשטחה של ישראל. מקור שמו, כמו גם שמה של השמורה אותה הוא חוצה, בשרכים הרבים הממלאים את השטח.
כובע, מים ומצב רוח של ארץ ישראל הפורחת והיפה, אנו הולכים ברגל. מהצד זה נראה סוריאליסטי - 20 איש בשורה מסודרת, הכרס בולטת, הקרחת נוצצת, המשקל מתנודד מעץ לאבן, אבל לא אלמן ישראל – בין עצי הקטלב ושיחי השרך המדהימים בירוק עז, אנו מדביקים מהירות של צופיפניקים עליזים בתנועת נוער. הילדים בטח היו גאים בנו (או שלא).
תוך כדי טיול אנו מבחינים כי הנחל מתרחב לעמק של ממש (עמק עקרב) שקרקעיתו מכוסה מטעים. הופ, העין לא הספיקה להתרגל, והנה הנחל שוב נעשה צר ועמוק ובשלושה קילומטרים הבאים הוא עובר בין קירות לחים עליהם גדלים מיני שרכים וטחבים כמו בציורים. בדרך מחייך אלינו פרפר צהוב, וגזע קטלב אדום מזדקר אליו בגאווה, מזכיר לנו את סיפורו החקוק בדם.
זוחלים וחורקים
אחרי קילומטר ורבע של הליכה נינוחה (מקסימום 50 קלוריות לגולגולת) אנחנו
עוצרים לסנדוויץ' ומשווים של מי עבה יותר (איך לא). בגדה הצפונית של הנחל נפערת לעינינו מערה מסתורית שמבהירה לשם מה סחבנו פנסים. נכנסנו.
בהתחלה חושך מפחיד. לאורם הקלוש של הפנסים שמצאנו בבוידעם, התפרץ יופים של הנטיפים, טיפין טיפין וכמעט באין רואה. 180 מטר של עליות ומורדות, פתחים צרים, סלעים לחים וברזלים לטיפוס. בלית ברירה מפעילים שרירים עייפים, תומכים זה בזו, מזדחלים על הרצפה, נלחמים בפחדים, משתטחים על הרטיבות, הלאה הפינוק הצפונבוני.
מנוקדים בבוץ וחדורי סיפוק על ביצוע המשימה הנועזת, שאף גדולי המידות שבנו צלחו, אנחנו בצידה השני של המערה הקסומה הזו, מרגישים כמו בני 16 וקצת.
מטיבי לסת
400 מטר של הליכה נעימה בין העצים, מזכירים לנו שחם שם בחוץ, אנחנו מגיעים, מזיעים, לביצה המובטחת – בריכת מים קרירה והנקייה בה שטים דגיגונים. במשנה מרץ, הנעליים נשלפות וכפות הרגלים נשטפות בקרירות, נהנות מצלו של החורש הים תיכוני הסבוך שמסוכך עלינו מפני קרני השמש, פרי בפה ושיר בלב.
שעת צהריים. איך שהזמן עובר (ככה זה כשמתבגרים). השמש מדברת אלינו ללא רחם בקרניה העזות. המים בבקבוקים אוזלים ומרמזים שהגיע העת להתנחל ולאכול. קילומטר של עלייה לכיוון קיבוץ אילון, ואנחנו כבר מזילים ריר על השולחן שתכף נפתח עם המטעמים שממתינים בחום בצידניות במכוניות. נכון שבקיבוץ אילון שוכנת מסעדה מצוינת "בין הנחלים", אבל הפעם, החלטנו להוכיח עולם ולעצמנו שאנחנו לא רק צועדים על קיבתנו, אלא גם דואגים למלא אותה כראוי.
"לא נוותר על הנוף", החלטנו על קיבה רעבה, פה אחד. חזרנו לכביש 899 לכיוון שלומי ובעלייה של כביש 8993 המוביל לאדמית עצרנו בכביש בפארק אדמית, בואכה מערת קשת. ושם חברים, החלה החאפלה האמיתית. עזבו אתכם מסנדוויצ'ים מעוכים. אנחנו בעד גורמה גם בשטח. על שלושה שולחנות פרשנו כל טוב - יין, סלטים, פשטידות ועוגות, הכל מאפה ידינו. בלי להניד יד ורגל, נוספו כל הקלוריות ששרפנו בקושי בהליכה הנינוחה, פלוס פלוס. האמת, למי אכפת, כשמלמטה נשקף המראה עוצר הנשימה של מערת קשת הנושקת? נותרנו עם טעם של עוד.
לפנייה לכתב/ת 
