"דיאלוג עם ילדים", האומנם? ביקורת ספר

בוקר. העזר שכנגד בנסיעת עסקים, ואבא מופקד על שלושה ילדים ותוכנית עסקית אחת שאמורה להיות מוצגת בפני סמנכ"ל אחת החברות הגדולות במשק. הכל נראה מבטיח עד שהילדים מתעוררים. הגדול נזכר בפתק עלום ששכח בילקוט, ועליו מטלות להיום, ומיד הודיע שכך אינו יכול ללכת לבית הספר. האמצעית טוענת שהעובדה שיש גשם בחוץ וקר לא סותרת את העובדה שהיום היא לובשת גופייה לגן. הקטנה מכריזה שהיא חייבת לצייר עכשיו ציור כדי לתת לגננת, ואין שום סיכוי שתהיה מוכנה לצאת מהבית בלעדיו. הצצה חטופה אל השעון מבהירה את גודל הצרה.

כולנו מכירים את הסיטואציה, בגירסה כזו או אחרת שלה, כל אחד מאיתנו פותר אותה בדרכו. הדרך של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר עדנה כצנלסון, מחברת הספר "דיאלוג עם ילדים" (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר), לשאלה: מה עושים עם אבא אחד לחוץ ושלושה ילדים בוכים? היא כזו: אוזרים את מעט השלווה שעוד נותרה ופונים לבת האמצעית, השקולה מבין השלושה, "אני שומע את כל הנימוקים שלך והם נשמעים בסדר... אבל אני חושש שאיאלץ לא להסכים איתך בשלב זה של הבוקר".

כמובן שאם הכל יפעל לפי הספר, בתוך חמש דקות יישבו שלושה ילדים, בריאים רגשית, באוטו, עם אבא שמבין אותם, בדרכם לעוד יום נפלא במערכת החינוך.

רוב הסיכויים הם שפנייה כזו אל הדור הצעיר תיתקל במקרה הטוב בהתעלמות מנומסת, ובמקרה הפחות מנומס, בצחוק פרוע. וזה הזמן, כמו כל הורה ממוצע, להפעיל את תוכנית פעולה ב', שאינה מוזכרת בספר: הרמת קול, איומים, תחנונים, הבטחות, ציווי ובקשות, ואחרי חצי שעה ארוכה כנצח - כולם באוטו. אבא אחד עם עצבים מרוטים בדרך לפגישה, ושלושה ילדים בוכים.

דיאלוג כפתרון לכל מקרה

ספרה של כצנלסון מקיף וממצה, והוא סוקר כמעט כל אירוע אפשרי בינינו, ההורים, לבין הטף. במשנתה הסדורה היא מוצאת פתרון לכל בעיה ולכל מקרה, בדמות הדיאלוג.

אלא שהקריאה בספר מלווה בתסכול מה. כל מה שכתוב בו הוא אמת לאמיתה והקורא נוטה להסכים עם הכתוב, שהרי הפתרונות נכונים ומובנים מאליהם, מעין ספר הוראות הפעלה אולטימטיבי לדבר הזה שנקרא ילד. התסכול נובע מכך שהילדים המתוארים בספר הם נורמטיביים לחלוטין, אבל רק בעולם אוטופי יימצא ההורה שיצליח לנהוג לפי הוראות ההפעלה המומלצות בו. אולי ככותרת משנה ניתן היה לקרוא לספר: "איך לגדל ילדים מושלמים בעולם מושלם של הורים מושלמים".

מי מאיתנו אינו בעד גבולות? ילד צריך גבולות. הוא מחפש אותם ומרגיש אבוד בלעדיהם. "עקביות", אומרת ד"ר כצנלסון, "היא מילת המפתח". ואכן, מצוידים בנחישות ורגישות גם אנו הצבנו גבולות לילדינו, ונהגנו בעקביות. לפעמים.

כי נכון, החלטנו פה אחד שילד לא נרדם בסלון מול הטלוויזיה. אף פעם. או כמעט אף פעם. או לפעמים. כי היום לאמא היה יום קשה בעבודה, ואבא רב עם הבוס, וכבר תשע בלילה, וכבר סיפרנו שלושה סיפורים, ודיברנו ושיחקנו וקילחנו, והלבשנו, וחיבקנו ונישקנו, וכל מה שאנחנו רוצים זה בסך הכל כמה דקות של שקט מול הטלוויזיה. ומה הן כמה דקות של שקט מול הפרה קטנטונת של כללים וגבולות? ממחר לא נרדמים יותר מול הטלוויזיה. עקביות אמרנו?

ההצהרות הכתובות בספר, כמו: "הורות טובה פירושה היכולת לשלב בין צורכי הילד לצרכים האישיים", הן בעיניי סיסמה ריקה שכל אחד יהנהן כשיקרא אותה, אבל במציאות המטורפת של ימינו קשה לי להאמין שהבוס יגיב באותו הנהון כשנצטט לו משפט זה בזמן ששוב ניעדר מהעבודה בגלל מחלת ילד.

זאת ועוד, נראה אתכם משלבים את הצורך האישי שלכם בעשר דקות של שקט אחר הצהריים עם הצורך העז של הילדים לריב על השלט של הטלוויזיה דווקא עכשיו. ואולי זה הזמן לשאול את עצמך, באופן שקול כמובן, כפי שמוצע בספר: "מדוע צודק הילד כשאינו עושה את מה שההורה מבקש" ואינו שומר על קצת שקט?

כולנו עושים שגיאות

האם באמת ניתן ללמוד להיות הורה מתוך עיון בספרים, מקיפים ונכונים ככל שיהיו? האם לבעיות בגידול ילדים יש תמיד "פתרון בית ספר" כפי שניתן, אולי, להבין מקריאת הספר? האם הורה רע יהפוך להורה טוב יותר אם ישנן לעצמו את המנטרות המופיעות בספר?

הורות היא דבר שטבוע בכולנו. אצל מי יותר ואצל מי פחות. כולנו עושים שגיאות בגידול ילדנו. כולנו יכולים עוד ללמוד הרבה כיצד עושים זאת מעט טוב יותר, אבל אני מאמין שאינטואיציה בריאה, תיקון ושיפור תוך כדי תהליך גידול הילדים יעשו את העבודה.

העיקר שנבין שבכל מקרה אנחנו "דופקים" את ילדינו בדרך זו או אחרת, והעיקר הוא "לדפוק" אותם אחרת ממה שהורינו "דפקו" אותנו. ההבנה שלעולם לא נצליח להיות הורים מושלמים אולי תגרום לנו פחות תסכול אל מול ספרים כגון אלה.