והוא האור

"הפנסיון", בית עץ מרוח בעל שתי קומות, היה חדש עדיין. בנייתו לא נסתיימה אלא בראשיתו של אותו קיץ. ריח לוחות העץ ודבק-הנגרים לא הספיק להתנדף מכותלי החדר. זעיר-פה זעיר-פה הבהיקו אגלי-שרף צלולים כעין הענבר. היער היה מבחוץ ומבפנים.

הריהוט היה עירום, עראי, דל מיטות-ברזל שתיים, ארון גדול, מסורבל, חם, שולחן רעוע, שני כיסאות ומלתחה. אך לא עברה שעה משנשתכנו שתי הנשים בחדר, והנה שונה עד אין להכירו. כמה דברים קטנים, חפצים של מה-בכך, פוזרו בו כביכול בלי-משים. הוצגה איזו צנצנת, פורשה מפה, מגבת כפרית רקומה נתלתה באחת הפינות, צלוחית של במים, ואפילו המברשת והמסרק שעל המלתחה שיוו לכל חן ביתי. זו היתה ידה האמהית, הנשיית, של אסתר קריגר.

היתה השעה ארבע וחצי אחרי-הצהריים. האם כבר סיימה את תליית חפציה בארון והיתה מוטלת על המיטה ותוך פיזור-נפש מדפדפת באיזה ספר.

נורה עמדה-כרעה על ברכיה מול מגירת הארון התחתון ונתנה לתוכה את נעליה. הרוח באה מן החלון הפתוח ונשבה אל עורפה הכפוף, והיתה משחקת בשערות ראשה ונושפת לתוכן את ריח האורן. ומאחר שפניה הכפופים מעל למגירה היו מוסתרים מן האם, נקל היה לה לנורה לדבר אליה.

"האין זה מוזר, אמא, שהוא בא ישר לספינה?"

טוב היה כי בין השעה הזאת ושיחתן בבוקר נתקע "מאורע". אחת היא, מה יהיו תוצאותיו. כל מקרה היה עכשיו בחזקת מחיצה, הדרושה לשתיהן, ומכאן ואילך היה אפשר, כביכול, להתחיל לחיות.

"הוא נשתנה מאוד, אמא?"

האם סגרה את הספר, שמה אותו על המיטה, התבוננה בעורפה של נורה. הירהרה הרהור של כלום ואמרה:

"אינני יודעת". אחר-כך חזרה ונטלה את הספר, אך לא פתחה אותו, ואמרה שנית: "אינני יודעת".

נורה הגיפה את המגירה. קמה, הלכה וישבה על אדן החלון הגבוה. רגליה לא הגיעו לרצפה והיו תלויות ומתנדנדות באוויר. היתה בתנועה זו מעין הרגשה של חופש ילדותי, של משובה. מחצית גופה היתה בחוץ, למטה היו יער, עצים, ערסלים.

"תיפלי!" הזהירה האם כמו שהיתה מזהירה את בתה בקטנותה, וצחקה.

"אבל האין זה מוזר, אמא?" חזרה נורה: "הנה הוא הולך!"

מתחת לחלון החדר עמד ארין. שרק טאקטים ראשונים של איזה פזמון.

"אנוכי אנוח", אמרה האם, "לכו בלעדי".

נורה ירדה במרוצה במדרגות. לבה פעם בחוזקה מחמת הריצה ומאיזו התרגשות שהיתה סמויה גם ממנה. ארין המתין לה בפתח. כעת היה לבוש כותונת לבנה שצווארונה פתוח, מכנסיים רחבים עד לברכיים נוסח "ניקרבוקר", נעלי ספורט וגרביים ארוכים. פניו היו רעננים וצעירים יותר מאשר בספינה.

נורה ביקשה לומר דבר-מה, אולי לשואלו אם הספיק לנוח, או להעיר, כבדרך-אגב, שצורתו עכשיו צורת תייר, או שמא להגיד לו כי האם מתנצלת, עייפה היא ואיננה יכולה להצטרף לטיולים. אבל היא חשבה שעה ארוכה מדי מה מכל אלה ראוי לומר, ולבסוף נדמה לה, משום-מה, שהחמיצה את הרגע הנכון לאמירת אחד הדברים האלה, וחייכה נבוכות ולא פצתה את פיה.

לשווא חיכתה שארין יוציאה ממבוכתה ויאמר את אשר יאמר. הוא שתק ולא ראה את חיוכה הנכלם, כאילו היתה שתיקה זו בחזקת דבר המובן-מאליו.

אך מכיוון שהתחילו לפסוע זה בצד זה, ועברו על פני הערסלים התלויים בין העצים, על פני קייטנים הרובצים על-גבי שמיכות פרושות על מחטי אורן, על פני קולות דיבור וצחוק ומנגינת גרמופון צרודה העולה מאחת הקייטנות המרוחקות - פגה המתיחות, והשתיקה לא הכבידה, והמבוכה חלפה מאליה. הם הלכו קרובים מאוד זה לזה, כאנשים הרגילים מימים רבים לטייל כך.

היה איזה גבול סמוי ביער, שבו נגמרה ממלכת האדם. כבכל הקייטנות היו גם כאן מצטופפים הכל במקום אחד, על-פי חוק שאיננו מפורש - עד כאן ולא הלאה מזה. והלאה מזה היתה רווחה. נורה חשה שהעצים עומדים כאן עמידה אחרת, וכי הם אחרים.

שביל צר נמתח בין עצי אורן באים בימים, שגזעם מאדים ואמיריהם גבוהים עד כדי סחרחורת. צמיחתם מרווחה היתה, ואור השמש מוטל ביניהם בהרות-בהרות.

היום היה צלול. אחד מאותם הימים הרוגעים שבמחציתו השנייה של אוגוסט, כשקורי עכביש דקים ודביקים נישאים באוויר. אחד מהם ירד על פניה של נורה ודבק בעפעפיה.

"חכי", אמר ארין, הוציא ממחטה מכיסו והסיר בזהירות את חוט הכסף הדביק מעל ריסיה. וכשהמשיכו את דרכם, שאל לפתע:

"את יודעת לשיר?"

"קצת", אמרה נורה ותלתה בו עיניים שואלות.

"הנה זה", והוא החל לזמזם איזו מנגינה נושנה, רומאנס רוסי, אשר נורה קלטה אותו בילדותה מפי האם ומפי ליזה, והיה מזכיר לה תמיד את המגבעת השחורה של אמא, זו עם הצעיף הדק, הזרוע נקודות-נקודות לפי אופנת ראשית ימי המלחמה, ועוד איזו שמלת-משי מרשרשת וריח נפטלין. אך ארין קשר, כנראה, את השיר עם היער הזה, עם טיול שבימי נעוריו, עם הרוח הזאת וקורי העכביש האלה.

רק עכשיו העזה נורה להתבונן היטב בפניו. הפנים היו נוקשים גם עתה, רק בקצה השפתיים המזמזמות נתלה משהו מעין חיוך, והיה מוזר שהחיוך הזה איננו מרכך את הפנים.

"מה זה, לעג?" חשבה נורה. וחשה רגע קל מעין פחד. "שמא עלי הוא מלעיג?" אך חזרה ונרגעה מיד והיה לה נהיר, משום-מה, שהוא מלגלג על הרומאנסה הזאת, ואולי על זיכרונות נעוריו.

"אמא היתה שרה את זה כשהייתי קטנה", פלטה בקול מהסס והעיפה בו מבט חושש, שמא אמרה דבר שטות. אבל הוא הניד את ראשו כמסכים, כמבין, ועכשיו נתרככו פניו, והחיוך היה מלא וגילה שיניים ישרות וחסונות מאוד. המשיך לפזם וללכת, ופה-ושם הוציא מפיו מלה מטושטשת ומשובשת של השיר הנושן, כמוציאו מתוך ארגז מאובק של הזיכרון. בלכתם כך, נסתבר כביכול לנורה סוד התרגשותה שלה, שהפעים אותה בשעה שירדה אליו במדרגות: חששה שמא ישאל שאלות הרבה, על האב, על האם, על המשפחה. והנה רווח לה, כי היה כבר ברור שאיננו מבקש לחקור ולשאול, והיתה מלאה החזקת-טובה שלא השתמש בטיולם זה, ובהיכרותם הראשונה, כדי להציל מפיה דברים שמן-ההכרח יהיו כעין וידוי. אך משהו הטריד בכל-זאת: מדוע איננו שואל דבר עליה-עצמה?

לפתע הפסיק את הפיזום ושאל: "מדוע שמך נורה?"

"ליזה קראה אז את איבסן", הסבירה נורה קצרות והסמיקה. זכרה כיצד היו מתגרים בה ילדי בית-הספר בגלל השם הזה.

"אה, ליזה!" הפטיר ארין והצטחק.

הם עלו בתל לא גבוה ובאו לרחבה קטנה, קירחת, שכל אדמתה זהב עתיק ממחטי אורן של אשתקד. מאחוריה היתה חורשת עצי עלים צעירה, וכמה שיחי תדהר עמדו כבר בשלהבת אדומה של סתיו. עץ עקור אחד, שהסער שברו כנראה, היה מוטל כאן לכל אורך הרחבה.

"נשב?" הציע ארין. ובלי שהמתין לתשובה, ישב. נורה בחרה לה מקום ששם הקריח הגזע מקליפתו, והיה חלק ונוח - במרחק-מה מארין.

כאן היה משבו של הרוח עז יותר. נורה השפילה את עיניה והיתה מבֶטֶת בזרועותיה החשופות. הרוח לטפן והניע לאט-לאט את פלומת השערות הדקיקות, הרכות, הבלתי-נראות כמעט, שעלו על גב הזרוע. משהו היה הולך ומגדיל את צורת הדברים, וחשבה על שיבלים נעות ברוח, שחה הקמה בקיץ.

"ובכן?" אמר ארין.

נורה משכה בכתפיה, כאובדת-עצות. הוא נתכופף, הרים מעל לאדמה זוג מחובר של מחטי אורן, הפרידן באצבעותיו כצורת "חמש" רומית, התבונן בהן שעה קלה ואמר:

"ספרי דבר-מה".

"מה?"

"מה את זוכרת ברצון?" שאל כמי שחושב אותה שעה על עניין אחר, "ספרי משהו על הקיץ הזה".

ונורה לא ידעה מדוע נפתח פיה ועל שום מה היא מדברת את הדברים שדיברה: "הקיץ היה חם מאוד בברלין", נאנחה. "בעיר היה מחנק טחוב כזה. הטחב הזה והאספלט המתאדה, והבנזין נורא! חברתי, שמה אנטוניה, היא גרמנייה נוצרייה. לומדת ארכיאולוגיה, כמוני. כן. מה אמרתי? כן, אנטוניה, היא אדמונית. שערה כנחושת-קלל. לא זהב, נחושת. אין זה חשוב. פעם החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר ברכבת-הבוקר הראשונה. בשלוש וחצי. לעצם העניין, בעוד לילה. עם הנץ החמה היינו שלושתנו היא ואני ורידיגר, חבר שלנו, מוזיקאי. באנו לתחנה לפני עלות השחר. נסענו לגרינאו. זה פרבר של ברלין. הרכבת העירונית היתה ריקה עדיין. כמעט בלי נוסעים. והמעטים שהיו - מלצרים החוזרים מעבודתם בבתי-הקפה שבהם נהוג 'לילה ארוך' (כך קוראים לזה שם), ונערות מאותו סוג עצמו... מעילים בלים על חליפות שחורות ומצוחצחות. התבין? - מלצרים. והפרצופים כולם מנומנמים. וריח טבק ועשן. בכל הקרון ריח של בגדים שספגו עשן במשך הלילה. ועוד שני פועלים. קודרים, ככועסים על כולנו. באחד-בשבת. אינני יודעת לאן. אבל היה ניכר שלא מחוסרי-עבודה. למובטלים פרצוף-פנים אחר. נקל להבחין. היה לא נוח מעט להיות בין המשכימים. שהרי השכמנו

לשם בטלה, סתם. אבל נעים, בכל-זאת. ומחלון הרכבת, כאשר קרבנו לגרינאו, ראינו כיצד עולה השמש. היה ערפל, והיא היתה אדומה על-גבי האפור. כדור אדום. בלי קרניים. נורא. בגרינאו נותרנו לבדנו. ירדנו. השמש כמעט לא נראתה כבר מאחורי הערפל. לפרבר היה קסם מיוחד במינו. אף לא איש אחד. אנטוניה הלכה בראש. רעמתה האדמונית היתה יפה מאוד. יצאנו לשדה. ושם היה חול ופסי-רכבת. הלכנו לאורך הפסים, והערפל היה מדחיס והולך. ממש כמסך על הכל. ולפתע-פתאום, על החול, בצד אדני המסילה, ראינו שפע כזה של פרגים אדומים. פריחת-פרא כזאת. ולא היה עוד כלום. רק השלהבות האדומות הללו והערפל. לא היה בעולם אלא שני צבעים בלבד. אדום ואפור. רק אלה השניים..."

"כן?"

"וזה הכל. אחר-כך חזרנו לברלין".

ארין שתק. ונורה הורידה את ראשה, לאט-לאט מלאו עיניה דמעות. למה סיפרתי את כל אלה? איזה שד-משחת משכני בלשוני? עכשיו יחשוב שאני טיפשה ומתפארת באיזה יחס מיוחד לטבע. כל הפרטֶנזיות הללו, ובכלל... אבל אני אפילו לא ידעתי שאספר דבר זה  - - -

ארין שתק. נורה בלעה סוף-סוף את הכדור הנוקשה שבגרונה ושאלה בלי הרמת ראש:

"זה טיפשי מאוד, כן?"

"מה?" שאל, כחוזר מאיזה עולם אחר. בקולו היתה כמין תדהמה רחוקה, משהו מנותק לחלוטין מן המציאות.

הוא ודאי לא הקשיב כלל! חשבה נורה, ומחשבה זו היתה מנחמת ומעליבה גם-יחד - הוא חשב על עניינים אחרים לגמרי.

נשאה את עיניה וראתה כי פניו מתוחים מתיחות של הקשבה לאיזה צליל הבא מרחוק. בה לא הסתכל כלל.

"שעטת סוסים", קבע סוף-סוף.

"כן", אמרה נורה, "שם כביש מאחורי החורשה". קולה היה חנוק עדיין.

דיברתי אל חללו של אוויר, חשבה.

הוא קם, הניד את ראשו.

"אדום ואפור", פלט לפתע, "שני צבעים בלבד. אדום ואפור".

גל חם שטף את חזה של נורה וחלף. בבת-אחת רווח לה. גם היא קמה, וארין התבונן בה בעיניים בוחנות והניד את ראשו לאת הסכמה.

"כך שיערתי לי", אמר. "כן. לפי מכתבייך. אבל הסיפור היה יפה עוד יותר. היינו, משום שהיה כביכול - - " הוא הפסיק ומיצמץ בשפתיו.

"לא לעניין?" סיימה נורה, ושניהם צחקו לפתע בקול. הוא טפח על כתפה טפיחה קלה מאוד ואמר:

"לעניין אחר".

וכשפנו לכביש, אשר משם נשמעה שעטת הסוסים, ושני רוכבים, גבר ואשה ב"אמוזונת" ירוקות, נראו בו, חזר והסתכל בה ושאל בעורמה של נער המכשיל את מורו:

"אבל העניין, עצם העניין מהו?"

הוא איננו מרבה לדבר, חשבה נורה בלילה ההוא. אבל שתיקתו איננה שתיקה של מי שאינו יודע לפצות פה. משהו אירע בחייו. לפנים היה מהלך על חופי האמזונה או המיסיסיפי, אינני יודעת. ואחר-כך מכר סיגריות וטבק. וכאשר היתה אצלנו מלחמה, לא היה שם כלום. הוא לא ראה אנשים נפוחי-רעב. ומה בכך? מה אני יודעת עליו? לפתע היו פניו פני נער. אבל הוא זקן, הוא יכול להיות אבי. יכול להיות אבי, אבי...

היה חושך. קול צרצרים נשמע מן החוץ. אחר-כך הפסיק קול צעד של אדם בודד, הלוך-ושוב, הלוך-ושוב בחדר הסמוך.

חרקה מיטתה של האם: היא נתהפכה מן-הסתם על צידה. וקול אנחה נשמע והחזיר את נורה למחשבות אחרות, שלא רצתה לחושבן. היה לילה עמוק, והיה צורך להירדם, והיא נרדמה. ובחלום עמד מישהו ושאל: "אבל מהו העניין, עצם העניין מהו?"