שמשון כפי שלא הכרתם
המסה המצויינת של דויד גרוסמן על שמשון, "דבש אריות", גורמת לבלתי אפשרי: לחוש חמלה כלפי קוטל המונים
גרוסמן מתחיל דווקא ברגע האחד שבו שמשון נרדם על ברכיה של דלילה, "מצטנף לתוך הוויה ילדית" בלשונו, מבקש למצוא את הרגיעה שעל-פי גרוסמן נשללה ממנו עוד בטרם בא לעולם – ובתוך הרגע הזה מקופלים גם החיים הפלאיים וגם המוות ההירואי, ורק הדמות שמובילה את הסיפור, ומניעיה הכמוסים של הדמות, נותרים חידתיים.
יש לשוב איפוא אל מנוח, איש צרעה, שאשתו (שמה לא מופיע בסיפור התנ"כי) עקרה ולא ילדה, ומלאך מתגלה לפניה בבשורה מורכבת מאוד. ראשית, עליה להתנזר מטומאה ומיין. שנית, היא תלד בן. שלישית – וכאן גרוסמן פותח את הניתוח המרתק שלו – הבן הזה בעצם אינו שלה, כי אם של אלוהים. בגחמתו, אלוהים מעניק מזור למכאובי הנפש שלה בדמות הבן, אבל מייד נוטל אותו אליו כנזיר אלוהים, ומעניק לו תפקיד של מנהיג: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים".
האל אינו עורך סקרי דעת קהל ואינו מתעניין כלל ברצונותיהם של הדמויות בעלילה, והאל אינו מבטיח לאיש קיום נורמטיבי או רווחה פסיכולוגית. ובדיוק כאן מתחילות הצרות, בטרגדיה היוונית כמו בסיפור שגרוסמן טווה.
גיבור בן זמננו
גרוסמן חושף מתוך המקור, ובעיקר מתוך שתיקתו של המקור, את הנראטיב הפסיכולוגי של משפחה שלא זכתה לחיים שלווים ומאושרים בעקבות לידתו של הבן: הוא טוען יפה, שמלכתחילה היו היחסים בינו לבין הוריו פגומים, כי מידת האהבה שנזקק לה היתה גדולה מכוחותיהם – במיוחד מכוחה של האם – שחשה כי הוא לא לגמרי "שלה". אבל זו רק ההתחלה.
בהמשך, גרוסמן אורג את הכשל הזה לתוך סיפור חייו של שמשון הבוגר. בלעדי הכשל, אומר לנו גרוסמן, לא ניתן להבין את הגבורה כמו גם את החולשה העצומה מממדי אנוש. הכשל הוא המפתח גם לדרמה, גם לטרגדיה – וגם להבנה ששמשון הולך ושוקע בתוך תאוות הרס עצמי, דווקא משום שמלחמתו הפרטית נגד הייעוד שלו לעולם לא תצלח. "ותקצר נפשו למות", אומר הסופר התנ"כי בדיוק ברגע בו שמשון מניח את ראשו על ברכי דלילה ונרדם: מדוע קצרה נפשו למות, אינו מסביר. הטקסט התנ"כי מקמץ בתובנות מעולם הרגש, מתעלם רוב הזמן מקיומה של נפש אינדיבידואלית בצל ארועים קולקטיביים, ומרבה בתיאור מעשים אבל לא בפרשנות שלהם. אל תוך הפער הגדול בין הנעשה לבין סיבותיו, נכנס גרוסמן בביטחון של מפענח ששליחותו אחת ויחידה: להסביר דמות, גם אם צריך לחלץ אותה מתוך הקונטקסט בו חייה.
הדרמה הפסיכולוגית שגרוסמן טווה מסדרת המעשים והמחדלים של שמשון משכנעת עד מאוד, עד כדי כך שהיא בוראת עבורנו גיבור חדש, פגום ומוכתם בגורלו, מסוכסך עם ייעודו השמיימי, מתלבט ומתחבט ומורד ללא תקווה ותוחלת, עד לרגע האחרון. וכן, הוא גם רוצח. שלושים הפלישתים שנקטלים בזעמו הם בסופו של דבר אנשים חפים מפשע שהמית בחימה לא מבוקרת, מפני שהוא עצמו לא רק מתקשה להשלים עם ייעודו, אלא אפילו כושל בהבנה של תוכנית-חייו, כשהאל שותק ולא מספק לו ייעוץ ותמיכה.
אבל כוחה העצום של הדרמה הפסיכולוגית טמון לא רק בכתיבה המשובחת של גרוסמן, כי אם בנראטיב הפרוידיאני שקוראים חילוניים בעולם המערבי אימצו לעצמם כסיפור-על, כפרשנות אולטימטיבית של פעולות אנושיות קטנות וגדולות, בין אם נוגעו בפסיכופתולוגיה ובין אם הן גחמות של חיי היום-יום. בנראטיב הזה, ילדותו של אדם לעולם תעיב על כל יצירתו, הישגיו, מחדליו וכשלונותיו. בתבונתו, גרוסמן נמנע כל העת משימוש ישיר בז'רגון החבוט של התיאוריה, אבל ממשיך לקרוא את שמשון אך ורק כמי ששבוי בחידת-לידתו ובחידת-גורלו עד הסוף. התוספת המשמעותית לפענוח המיתוס טמונה בראייה הפרשנית העקבית של גרוסמן, שמפרק את הארועים בחיי גיבורו בקריאה שנענית לצורך של הגיבור להיות "ככל האדם", לחפש את גאולתו באהבה, למצוא שאין גאולה – ולהפוך למתאבד שהורג גם את אויביו.
מובן שקריאות אחרות, שונות לגמרי מזו של גרוסמן, יהיו לגיטימיות לא פחות. למשל, קריאה שתנסה לפענח את מידת התערבותו של האל בחייו הבוגרים של שמשון, ובעיקר את שתיקתו של האל. למשל, קריאה שתציב אותו בחזרה בקונטקסט של תקופתו, ותתייחס לטענה שחיי הרגש של בני התקופה אינם זהים לשלנו, אלא הם תלויי-תרבות, ויש לנסות ולפענח את השיח התרבותי בן-הזמן על אודות הנפש, ולנסות לקרוא את שמשון בתוכו ומתוכו. כל הקריאות הללו ודאי עוד יגיעו: מיתוסים גדולים כשל שמשון אינם הולכים לאיבוד, ותמיד ימתינו לעוד פרשן תבוני.
"דבש אריות" הוא חלק מסדרה בינלאומית של מסות שמוקדשות למיתוסים המערביים הגדולים. בדש הכריכה של הספר מובטחים לקוראים גם "המיתוס של פנלופה ואודיסאוס" מעטה של מרגרט אטווד, וגם "משא-המיתוס של הרקולס" של ג'נט וינטרסון. אם איכותם של הכותרים הבאים אינה נופלת מזו של "דבש אריות", אפשר כבר עכשיו לברך על קיומו של "מיתוסים", מפעל שנוטלים בו חלק שלושים מו"לים, שמבטיחים להשיק את הספרים כל אחד בארצו ובשפתו: חגיגה של ממש לקוראים שעברם התרבותי מעניין אותם לא פחות מרב-המכר של השבוע הבא.
