ירדנו אל התעלות

מלחמתן של הנשים

(צילום: שירן ולק)

בשנת 1943 עלתה לנקודה מבודדת בנגב קבוצת מעפילים מפולין במטרה להפריח 1,600 דונם מאדמות הקק"ל שנרכשו מערביי האיזור. הישוב היהודי החדש, ניצנים, היה מוקף בישובים ערביים מכל עבר. השכנה באר טוביה היתה במרחק עשרה קילומטרים ממנו.

חברי היישוב קיבלו לידיהם את בית האפנדי, בית דו קומתי שנקרא לימים "הארמון", נטעו אוהליהם סביבו ועיבדו פרדס, כרם וגן ירק. במהלך 47' החלו התנגשויות אלימות עם ישובי הסביבה. שומר ליווה את היוצאים לשדות. בפברואר 48' פינו

הבריטים מחנה צבאי סמוך שהגן במידה מסוימת על אנשי ניצנים וערביי הסביבה ניצלו את המצב החדש והפגיזו את הקיבוץ. 

ב-16 למאי 48', במהלך "מבצע תינוק", פונו ילדי הקיבוץ מהמקום וב-29 בחודש נע טור כלי רכב מצרי מיד-מרדכי לכיוון ניצנים. באותה עת היו בקיבוץ 141 לוחמים, רובם חברי קיבוץ, בהם גם עשר נשים. לרשות המגינים עמדו רק כמה תתי-מקלעים ומרגמה אחת, נשק אחד אנטי-טנקים, רימוני-יד ובקבוקי מולוטוב מאולתרים. עם אמצעים אלה הם התכוננו להתגונן בפני גדוד חי"ר מצרי מצויד היטב, כולל תותחים וטנקים. בליל ה-6 ביוני הנחיתו המצרים הפגזת ריכוך על המשק ועם שחר הסתערה עליו פלוגה מצרית. מטוסים מצרים הפציצו ,הרסו את החפירות, ניתקו את הטלפון ושיתקו שניים מארבעת המקלעים. אנשי ניצנים, שראו את חבריהם נהרגים האחד אחרי השני, החליטו להיכנע (וספגו מאחר יותר ביקורת קשה על ההחלטה).

המפקד הפצוע אברהם שוורצשטיין התקדם לעבר המצרים יחד עם האלחוטנית מירה בן ארי. כשהתקרבו ירה אחד הקצינים באברהם והרגו. מירה ירתה בתגובה את הכדור האחרון

שהיה ברשותה, פגעה בקצין, ואז נפגעה בעצמה ומתה.

שולמית דורצ'ין, השנייה מבין הנופלות באותו קרב, היתה חובשת. את רגעיה האחרונים הקדישה לטיפול בשני פצועים אותם סירבה לנטוש. היא נפצעה קשה ונלקחה על ידי המצרים לבית החולים במג'דל, שם מתה. גופתה נמצאה רק אחרי 11 חודשים. לוחמת נוספת הייתה הקשרית דבורה אפשטיין, שעברה בין העמדות והמקלטים כדי לעודד את המגינים ולשמור על קשר ביניהם. גם דבורה נפצעה קשה ונפטרה במג'דל.

ב-7 ביוני 1948, יום נפילת ניצנים, נהרגו 30 לוחמים, 26 נפצעו, 3 הצליחו להימלט והשאר נשבו בידי המצרים. חמישה חודשים מאוחר יותר, באוקטובר 48', שוחררה ניצנים על ידי כוחות צה"ל. כשחזרו החברים לנקודה מצאו את עצמות הנופלים שלא יכלו לקבור במהלך הקרב, והטמינו אותם בקבר אחים. במרץ 1950 הוקם קיבוץ ניצנים בשנית, כשני ק"מ מזרחית למיקומו המקורי. 

באתר ניצנים הישנה ניתן לחזות בסרטון אור קולי המתאר את ההיסטוריה של המקום, לבקר ב"ארמון" ששוקם, ולהסתובב בין תעלות הקשר ועמדות הקרב המשוחזרות. אתר ההנצחה "יד לאישה הלוחמת" הממוקם בכניסה לאתר, כולל אנדרטת ברונזה בת עשר דמויות ומוקדשת לנשים שנפלו בקרבות תש"ח. בשנת 2000 הוקם שער בפתח בית הקברות במקומי, שעוצב בצורה יוצאת דופן על ידי חבר הקיבוץ צבי אמיתי.

ביום העצמאות יינתנו במקום סיורים ללא תשלום. בשאר ימות השנה כרוכה הכניסה לאתר בתשלום של 5-6 שקלים לאדם, כולל צפייה בחזיון האור-קולי.

• איך מגיעים: נוסעים על כביש 4. בין אשדוד לאשקלון, מעט אחרי צומת אשכולות, פונים על פי השילוט לקיבוץ ולאתר.
  

מוצב הפעמון: הקרב על גבולה של ירושלים

מוצב הפעמון היה מוצב מבוצר ומוקף מוקשים, שהקים הלגיון הירדני בסמוך לכפר צור-באחר. שמו, שניתן לו על ידי הכוחות הישראליים, בא לו מצורת חצי העיגול שיצרו התעלות, הבונקרים ומיצדיות הבטון שפנו לעבר גדרות הגבול בין השטח הישראלי לירדני. בעורף המוצב ישב הכפר הירדני והשטח נותר חשוף. 

קיבוץ רמת רחל הסמוך למוצב הוקם ב-1926, נשרף כליל בפרעות תרפ"ט, הוקם בשנית בשנות השלושים, נעזב חבול ומוכה לאחר שנותק במלחמת העצמאות, והוקם בשלישית בתחילת שנות ה-60'. במהלך מלחמת ששת הימים היו מפקדי

חטיבת ירושלים נחושים בדעתם לכבוש את המוצב המאיים, ולשחרר את הקיבוץ ואת ירושלים כולה מחשש ניתוקו של השטח מן העיר.

ב-5 ביוני 67' יצאה סיירת הטנקים של החטיבה לעבר המוצב במטרה לתקוף אותו מעורפו החשוף. לעזרתם נחלץ אחד הגדודים שהגיע מרמת רחל דרך שדות המוקשים. הירדנים, שהופתעו מן התרגיל הישראלי, נכנעו רק לאחר קרב עקוב מדם בו נפלו 11 מחיילי החטיבה. 

ביקור במוצב, שעדיין לא שוקם במלואו, מאפשר להיכנס לתוך הבונקרים ותעלות הקשר בתוכם אירעו הקרבות. סמוך לתעלות הקשר הקים דניאל בכרך אנדרטה בצורת פעמון לזכר חבריו שלא שרדו את הקרב.

לא רחוק משם נמצא גם הפסל הסביבתי המרשים של רן מורין, בן קיבוץ רמת רחל, הכולל שלושה עמודי בטון חשופים בגובה 11 מ' הנשענים על שלוש מדרגות היוצאות מן הסלע. בראש העמודים, מתוך מיכל גדול, צומחים שלושה עצי זית בני 90 שנה. המספר שלוש מסמל את הזמנים (עבר, הווה, עתיד) וגם את מפגש הישובים המשולש – קיבוץ רמת רחל, הכפר צור באחר והשכונה העירונית ארנונה. מן הגן תצפית נפלאה לעבר מדבר יהודה (ביום טוב רואים את ההרודיון) במזרח ולעבר בית לחם מדרום.

• איך מגיעים: בכניסה לירושלים כדאי לעלות על כביש בגין דרום, ולנסוע על פי השילוט לארנונה ולקיבוץ רמת רחל.  
  

החיים בצל האיום הסורי

עד מלחמת ששת הימים עמד במצפה גדות של היום מוצב סורי מבוצר בשם אל מורתפע - "הנישא", בעברית. המוצב, שנבנה בתוך חורשת אקליפטוסים, היה גדול ומוקף בתעלות קשר, בונקרים, "שיני דרקון" מברזל כנגד טנקים, ושדות מוקשים. מיקומו

דדו, לוי אשכול ויצחק רבין בגדות, 1967 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

הגבוה והאסטרטגי העניק לו שליטה מצוינת על המתרחש בעמק החולה שלמרגלותיו.

בשנות ה-50' וה-60' סבל קיבוץ גדות מהתנכלויות קשות של הצבא הסורי ומפגיעות חוזרות של הפגזות שנורו מהמוצב. באפריל 1967, לאחר ששישה מטוסי מיג סוריים הופלו, ספג הקיבוץ הפגזה בה נפגעו כמעט כל בתי היישוב. במהלך מלחמת ששת הימים, חודשיים לאחר מכן, שוב הופגז הקיבוץ, ובתיו נפגעו שוב אם לא נהרסו כליל. "ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק", כתב יובב כץ אחרי מלחמת ששת הימים בשיר המפורסם "בתי את בוכה או צוחקת", והפך את הקיבוץ לסמל של החיים בצל האיום הסורי.

מציאות החיים הקשה גרמה לראשי הישובים באזור לתבוע מראש הממשלה לוי אשכול לכבוש את רמת הגולן. לאחר שזה נתן את ההוראה נערכו ביומיים האחרונים למלחמה קרבות ההבקעה העקובים מדם בתל פאחר, תל עזזיאת והבניאס. כשהגיעו חיילי חטיבת הגולן לגדות ב-10 ביוני, מצאו את המצפה נטוש. החיילים הסורים, הסתבר, ברחו מזרחה.

מפקד החטיבה, עמנואל שקד, אמר אז לאנשי גדות את המשפט "מכאן אתם ניראים גדולים שבעתיים". יש המייחסים את האמירה לדוד אלעזר, אלוף

קיבוץ גדות כיום (צילום: עינת אנקר, לע"מ)

פיקוד הצפון דאז. כיום משמש המוצב כאנדרטה לחללי חטיבת הגולן והמשפט ההיסטורי חקוק על סלע ברחבת הזיכרון.

במוצב ניתן לפגוש גם היום את התעלות המבוצרות והבונקרים, לטייל בתוכם ולהבין את גודל האיום על חיי התושבים בישראל. את האתר, שהוקם במהלך 1972, עיצב מי שהיה מפקד סיירת החטיבה במלחמת ששת הימים האמן עזרא אוריון. בראש המוצב הוקמה כנף בטון משולשת, גדולה וחשופה הפונה מזרחה ומסמלת את יציאתה של החטיבה לעבר רמת הגולן.

• איך מגיעים: בצומת מחניים עולים על כביש 91. המצפה נמצא 5 קילומטר מזרחית לקיבוץ גדות, בין צומת גדות לצומת בית המכס.