פשרה זה בשביל אויבים, לא בשביל אוהבים
הפשרה ממצעת את בני הזוג. מאנשים שונים, היא מכוונת אותם להיות ממוצע - לא בדיוק הם. במקום לחיות יחד את שונותם, הם מנסים לחיות יחד את אובדנם. הערך של פשרה, המקובל כל כך בזוגיות, הוא חסר טעם ברוב המקרים. בני הזוג יחיו אולי יותר זמן יחד, עובדה שבהחלט מוטלת בספק, אבל גם ישתעממו יותר ויפנטזו יותר על חיים אחרים
אני כמובן מגזים לצורך העניין, אבל הערך של פשרה, המקובל כל כך בזוגיות, הוא חסר טעם ברוב המקרים. בני הזוג יחיו אולי יותר זמן יחד, עובדה שבהחלט מוטלת בספק, אבל גם ישתעממו יותר ויפנטזו יותר על חיים אחרים.
הפשרה ממצעת את שני בני הזוג. מאנשים שונים, היא מכוונת אותם להיות ממוצע של שניהם יחד, לא בדיוק הם. במקום לחיות יחד את שונותם, הם מנסים לחיות יחד את אובדנם.
אהבה אינה דורשת לוותר יותר מדי, אלא בדיוק להפך
פשרה מאפיינת יותר אויבים מאשר אוהבים. אויב שואף לקחת ממני את הכל, בעוד שאוהב שואף לתת לי הכל. ולכן, כאשר אני צפוי להפסיד את הכל - הפשרה טובה בשבילי. ולעומת זאת, כאשר אני יכול לקבל את הכל, הפשרה רעה בשבילי. למה לצפות בסרט שאני לא רוצה בו, כאשר אני יכול לצפות בסרט שכן אהוב עליי. להחזיק אצבעות בחשיכה אפשר בהרבה מקומות אחרים.
אהבה אינה דורשת לוותר יותר מדי, אלא בדיוק להפך. אם הוא רוצה לבלות את השבת בכתיבת שירים, בעוד שהיא רוצה לקום ולהתהלך בארץ, הרי שפשרה נוסח חצי שבת טיול וחצי שבת נשארים בבית היא לא זה ולא זה. לא התחשבות ולא כלום. למה שהאשה לא תלך לה לטייל, בעוד שהגבר יישאר דבוק לכסא ויכתוב שירים, או להפך.
לטייל יחד, אבל אפשר גם לחוד, אם לא מתחשק (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
כמובן, לפעמים חייבים לוותר גם בין אוהבים. אם יש בבית פרוסה אחת של לחם וכל אחד רוצה את הפרוסה לעצמו, אין ברירה אלא לוותר על חצי ולחלוק בפרוסה. אבל כשיש הרבה אוכל בבית, וזה רוצה לאכול בשש בערב בעוד שזו מעדיפה להשביע את רעבונה רק בשמונה, אין צורך לוותר. כל אחד יכול לאכול בזמנו הוא. ואם יש בבית מכונית אחת, והיא רוצה לנסוע לצפון בעוד שהוא רוצה לנסוע לדרום, אין ברירה אלא להתפשר. לעומת זאת, במצב בו יש שתי מכוניות בבית, היא תוכל לנסוע לה לצפון, והוא ייסע דרומה. בערב יפגשו בחזרה בבית ויענגו זה את זו בסיפורים מרתקים על הצפון והדרום.
אז מה הטעם בחיים משותפים, אם כל אחד עושה מה שבא לו?
לכאורה, אפשר להקשות עליי. מה הטעם בכלל בחיים משותפים, אם כל אחד עושה מה שבא לו? הטעם הוא ברגעים הרבים שבני הזוג כן יחד, בתמיכה ההדדית ברגעי משבר, בידיעה שיש עם מי לדבר ולמי לספר. הטעם הוא בסקס, בגעגועים.
כיצד קרה שערך כל כך רודני, חונק ומאיים, כמו "ויתור הדדי סוחף", השתלט לנו על התפיסה של אהבה? הפסיכולוג רוברט סטרנברג מצא שלושה מרכיבים של אהבה: אינטימיות (למשל, תחושת שמחה מעצם נוכחותו התמידית של האהוב, והכרה שבן הזוג הוא חלק בלתי נפרד מחיינו), מחויבות (תחושה של חובה להישאר יחד גם בזמנים שקשה) ותשוקה (השתוקקות גדולה למיזוג מלא ככל האפשר עם אדם אחר). שלושתם יחד, וכל אחד מהם לחוד, יוצרים רושם של שניים שהם אחד. רומנטי, מדבק, מלהיב, אבל טעות אופטית. ככל שרוצים להיות יחד, עדיין כל אחד רוצה להישאר הוא-עצמו.
ברור שבזוגיות, כמו בחיים בכלל, יש צורך להתפשר ולוותר. אני מתכוון לאותם מקרים בהם אין צורך כזה, ובכל זאת אנחנו מתפשרים. אהבה מתפרנסת מבני אדם עצמאיים, ולא מממוצע קטלני המאיים לחנוק למוות את האישיות הנפרדת.
אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה.
