יכול להיות שראינו יותר מדי סרטים?
הגברים בסרטים ממיסים את לב הנשים ומראים את הצד הרגיש שלהם, ההתרגשות של צמד האוהבים לעולם לא נגמרת, והכל תמיד מסתיים בהחזקת ידיים וצפייה בשקיעה. אבל הלו, אנחנו כאן במציאות, עדיף להתעורר עכשיו, ולא בגיל 30
זה התחיל באגדות, עולם של פנטזיות שחינכו ילדות לחכות לאביר יפה תואר, עם יכולות פיזיות אדירות, שישא אותן על סוסו הלבן, ויחדיו ידהרו לעבר השקיעה. עם השנים החליפו את האגדות החבר'ה מהוליווד, שגם רוצים שנאמין בכך. הסרטים הרומנטיים ממשיכים למכור לנו את הפנטזיה בה האהבה מכה כרעם ביום בהיר.
ידיעה מראש של הנוסחה אינה מונעת מאיתנו לצפות בהם, כי בכולנו קיים הצורך הבסיסי למצוא אהבה, והסרטים הם אלה המספקים לנו אפשרויות למציאת אחת מושלמת.
אפשר למשל, לשכור מישהו. בסרט "הדייט שלי לחתונה", הגיבורה קאט אליס היא רווקה שחוזרת לבית הוריה בלונדון לרגל חתונת אחותה ושוכרת נער ליווי איכותי, על מנת שיתפקד בתור החבר הנוכחי שלה. מכאן מתגלגלת העלילה לסיפור אהבה. כמה מאיתנו היו מתאהבים בנערי ליווי? לא ברור. אבל במציאות של הוליווד זה אפשרי. ריצ'ארד גיר כבר התאהב בג'וליה רוברטס בסרט "אשה יפה", והוא עצמו היה נער ליווי נחשק בסרט "ג'יגולו אמריקאי".
לאלה שאין כסף לשכור דייט, או שמצפים באמת להתאהב, רחמנא ליצלן, תמיד ישנם ההורים. בסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" הוריה של הגיבורה משדכים לה את מארק דארסי, שאוהב אותה בדיוק כמו שהיא. אנחנו לא רגילים לראות אשה, שחבריה הטובים הם "בן אנד ג'רי", מחוזרת על ידי עורך דין נאה ומוצלח, אבל יש כאן תקווה גם לאלה שאוהבות גלידות ושוקולדים.
הרומנטיקה בסרטים גורמת לנו להזדהות עם הגיבורים, ואי אפשר להימנע מהרצון העז להיות במקומם. הגברים בסרטים ממיסים את לב הנשים ומראים את הצד הרגיש שלהם, ההתרגשות של צמד האוהבים לעולם לא נגמרת, והכל תמיד מסתיים בחיבוקים, החזקת ידיים וצפייה בשקיעה. ככה זה כשארבע שנים מסתכמות ב-120 דקות. דווקא התפרצות הרגשות הזו מעוררת חשק למצוא יחסים מציאותיים יותר.
האם קיימים סרטים רומנטיים שמתחילים מהנקודה בה מסתיימת ההתאהבות? בדיוק כמו באגדות, הסרטים מלווים את הגיבור עד לסף אהבת האמת, בלי שמץ של אזהרה מפני המכשולים בהתאחדות עם האדם האהוב.
מה היה קורה אילו רומיאו ויוליה היו מתחתנים?
כשחושבים על הזוג המושלם מיד חושבים על רומיאו ויוליה. מה היה עולה בגורלם אלמלא מתו בשיא אהבתם? מה היה קורה אילו היו נישאים ונאלצים להיאבק בבעיות משפחתיות? אילו לו היו מתבגרים ומזדקנים יחד? האם הבסיס הראשוני של אהבה הבוערת היה מציל אותם מעתיד שגרתי ואפור? אפרים קישון פתח את תיבת הפנדורה הזו, כשהעלה בתחילת שנות ה-70 את המחזה "הו,הו, יוליה!", קומדיה שבה יוליה מתעוררת בקברה כדי למנוע מרומיאו לשים קץ לחייו. שני הצעירים התחתנו, ומאז הם מנהלים חיי נישואים בלתי נסבלים מזה 30 שנה. רומיאו חדל זה מכבר לטפס על מרפסות, ויוליה עסוקה בגידול בתם הסוררת, שמעדיפה לנגן בגיטרה במקום להכין שיעורים.
היינו רוצים להאמין שתמיד יהיה מקום לאהבה רוחנית, ושתמיד נישאר בשיא התשוקה, אבל הביולוגים משייכים את ההסברים שלהם למקום השמור לרגש. לטענתם, תחושת האופוריה קשורה לסם האהבה, שמופק במוח בכמויות גדולות בתקופה של להט. ייתכן שהיווצרות החומר נגרמת מאהבה, או שאנחנו מתאהבים כדי לקבל את החומר. התוצאות החיוביות נעלמות אחרי תקופה של עד שלוש שנים, כשתאי העצב במוח מתרגלים לרמה גבוהה של הסם. סיפור האהבה מתמתן, ואנחנו נוחתים לאדמה.
מחכות לאביר שיבוא על הסוס (צילום: סיגלית פרקול)
ההתמכרות לסם הזה היא קשה, ויוצרת תסריט קודר במיוחד: יש לה המון מחזרים, היא יפה, כולם רוצים לצאת איתה, בחורים מעריצים את החוכמה שלה. היא משיגה כמעט כל גבר שהיא רוצה. היא כל יום מוזמנת לדייט. הם מפנקים אותה. ארוחות במסעדות יוקרתיות, מתנות, שוקולדים, פרחים. אבל היא לא מרגישה מאוהבת. היא נהנית בדייט, אבל בודקת אולי יש מישהו אחר שיעשה לה יותר פרפרים בבטן. וזה ממכר. היא יוצאת כמעט כל ערב עם בחור אחר, ועד שלא תהיה בטוחה שהוא האחד, היא לא תפסיק לחפש. היא לא מתמידה. אין זמן, צריך להמשיך לחפש. ובכל דייט יש משהו שאולי אפשר לשפר. הבחור נמוך מדי. או קמצן. או שעיר מדי. הבחור לא מספיק שרמנטי. הבחור לא ולא ולא! והיא לא מוכנה להתפשר.
המשפחה לוחצת, מתי יגיע החבר. חברותיה כבר בזוגיות ארוכה, ואינן מבינות איך היא לבד. לתת צ'אנס לעוד בחור? היא מתרצה ויוצאת. היה דווקא נחמד. היא מאושרת. אולי הפעם זה יילך. היא מחכה לדייט השני. אכזבה. הפעם הוא לא מעוניין.
יום אחד היא מתעוררת. בת 30. רואה זוגות מקימים משפחה. היא לבד. נזכרת בדייטים. מלקטת רשימה של הבחורים הפוטנציאליים, אלו שרצו אותה והיא נפנפה אותם. כאן השמן ירד במשקל והתחתן. שם הקמצן חסך וקנה בית למשפחה שהקים. ואיך היא, בחורה יפה ומצליחה, נשארת לבד? איפה כל המחזרים? למה אף אחד לא מתקשר? היא מצלצלת לחברה, בוכה. השנים עברו והיא פספסה אותן. האמינה באמת ובתמים שאהבות מכות כרעם ביום בהיר.
הרשימה התפרסמה בגליון הסיום של ביה"ס "כותרת".
לפנייה לכתב/ת 
שיא הפנטזיה, אבל מה קורה אחר כך?
צילום: סיגלית גיגה פרקול
מומלצים
