ג'ון וויליס: "השופטים בישראל תמיד פחדו ממכבי ת"א"
שלושים שנה לפני תקרית טפירו-בכר, נדרש כוכב הפועל ת"א להתמודד עם מציאות קשה אף יותר. וויליס, שעדיין קשור לארץ, כועס על הצהובים. "הם עשו מה שהם רצו, זה היה מגעיל, אך ידעו כי לא יצליחו להשחית אותי עם הכסף שלהם" הוא אומר בראיון מיוחד ומבכה את אוסישקין: "היתה בו נשמה, לא כמו יד אליהו. האוהדים של מכבי באים רק כדי לראות ולהראות". הכוכב האדום מדבר
"האם אני יהודי?" - זאת תמיד היתה שאלת מיליון הדולר בנוגע אלי", אומר וויליס, היום בן 54, החי ועובד באטלנטה שבארצות הברית. "ובכן…למרות הספקות שתמיד העלו בנוגע אלי, אני יהודי…אפילו פעיל בבית חב"ד בעיר". למרות שעזב את ישראל ב-1990, מקפיד וויליס לבקר בארץ כל שנה ושומר על קשר הדוק עם המדינה. שנים ספורות אחרי גירושיו מאשתו הראשונה ועזיבתו לארה"ב, נישא מחדש לאזרחית ישראלית מדאלאס ולשניים ילד משותף בן 7 ושמו באנגלית ובעברית – ירדן.
וויליס היום בארצות הברית. מטבעות הסלים לטבעות נישואין
"זה טבעי שאגיע לישראל לעיתים תכופות מכיוון שאני אוהב את המדינה ויש לי פה משפחה - שתי הבנות שלי ניקול (25) ושרי (21). שתיהן היו קצינות בצה"ל ושרי נמצאת היום בקולורדו כמתנדבת של הסוכנות. אני גאה בהן כל כך כי אני יודע עד כמה הן היו צריכות להשקיע כדי להצליח בצה"ל", מספר וויליס, שב-1980 שירת שנה כמדריך ספורט בבסיס חיל האוויר בתל נוף. "היה לי כיף בצבא. עבדתי עם החיילים וזה לא היה תפקיד קשה מדי".
דרכון לכדורסל הישראלי
למרות זאת, כשוויליס הגיע ארצה ב-1977 כדי להצטרף להפועל תל אביב כמתאזרח, הוא נתקל בחשדנות ובחוסר פירגון מצד הרשויות, שלא מיהרו להנפיק לו תעודת זהות. "בתקופה הזאת היתה בעיה של מתאזרחים בישראל - גרג קורנליוס, סטיב מאלוביק, קני לבנובסקי ואחרים לא ממש התקבלו על ידי הממסד, וכך היה גם במקרה שלי. מצד שני, לא ניתן היה לשתף זרים בליגה הישראלית והדרך היחידה של הקבוצות להתחזק בשחקנים לא מקומיים היתה לאזרח אותם - בדרכים חוקיות יותר או פחות. צרכי השוק הניעו את המגמה".
ארל וויליאמס ואולסי פרי. האחד מוגבל, השני לא כשר (צילום: טל כהן)
מהיכרותו את ישראל, משרד הפנים וליגת הכדורסל המקומית, יודע וויליס למי עליו להודות על שקיבל את האישור הנחשק בסופו של דבר - שמעון מזרחי ומכבי תל אביב. "היחידה שהצליחה לאזרח את השחקנים שלה בלי בעיות היתה מכבי ת"א. אנשיה עשו זאת שנה אחר שנה", נזכר וויליס.
"הפועל ת"א לעומת זאת תמיד נתקלה בבעיות מול הממסד וכך היה גם במקרה שלי. בגלל שמכבי הצליחו לאזרח את ג'ים בוטרייט ואולסי פרי, שלא היו ממש יהודים כשרים, הרשויות ידעו שעליהם לזרוק עצם להפועל, כדי שלא יתלוננו על מדיניות של איפה ואיפה. כך קיבלתי בסופו של דבר את תעודת הזהות הישראלית".
כף רגלו הדי גדולה של וויליס (2.05 מטר) דרכה לראשונה בישראל באוגוסט 1977, לרגל הצטרפותו להפועל ת"א, בה כיכב בארי לייבוביץ', שחקן יהודי-אמריקני נוסף שנתקל בבעיות איזרוח דומות כמה שנים לפני כן. "שמעתי שבישראל יש הרבה אמריקנים ושהחופים שם משגעים", אומר וויליס, שלפני כן שיחק שנתיים בברצלונה, אליה הגיע מאוניברסיטת בלומסבורג בפנסילבניה (הקלע השלישי בתולדותיה).
"זו לא היתה סוג של הגשמה ציונית. פשוט רציתי לשחק כדורסל ולעשות חיים. לא פחדתי להגיע, למרות שבקמפוס הכרתי ישראלי שהוזעק לארץ ב-1973 בגלל מלחמת יום כיפור ואיני יודע מה עלה בגורלו".
שמעון מזרחי. הצליח לאזרח בקלות את שחקניו (צילום: יונתן האורסטוק)
ב-13 השנים שלו בישראל היה וויליס מזוהה יותר מכל עם המדים האדומים, אותם לבש במשך שמונה עונות. בנוסף שיחק שנתיים בהפועל חיפה ושנה בהפועל חולון. את הקריירה סיים במכבי ראשון לציון, אותה הוביל לליגת העל בשנת 1988 עם סל ניצחון חמש שניות לסיום המשחק על העליה מול קרית אונו.
הכוכב האדום, בלבד
וויליס זוכר במיוחד לטובה את השנתיים בהפועל חיפה בתחילת שנות השמונים. "אהבתי מאוד את חיפה ורציתי להישאר, אבל אשתי דאז היתה תל אביבית והתעקשה שנישאר בגוש דן, אז חזרתי להפועל ת"א ועברנו להתגורר ברמת גן" (בשכונת מגוריי, משם אני זוכר אותו כילד – א.ב.). למרות שהסתכסך לא פעם עם הנהלות האדומים המתחלפות מודה וויליס כי הפועל ת"א זו הקבוצה שלו, אליה נשאר נאמן עד היום. לטענתו, זו הסיבה שהנהלת מכבי ת"א מעולם לא הציעה לו להצטרף אליה, למרות שהצטיין בליגה ובנבחרת והוכיח את עצמו כאחד הגבוהים הישראלים הטובים.
ג'ון וויליס. לא פעם גם נאבק באדומים (ידיעות אחרונות - 1.1.84)
"מעולם לא קיבלתי הצעה ממכבי ואני חושב שהם ידעו מלכתחילה שאין טעם לפנות אלי, ממש כמו שהם לא פנו לבארי לייבוביץ'", אומר וויליס. "כל מה שרציתי זה רק לשחק כדורסל והם ידעו שלא יצליחו לקנות אותי כמו שעשו עם שחקנים אחרים. זאת היתה המדיניות שלהם. הם היו לוקחים שחקנים טובים מקבוצות אחרות, רק כדי לייבש אותם על הספסל. דוגמאות לא חסרות – קורקי נלסון , חנן קרן, גרג קורנליוס, שמוליק זיסמן, ווילי סימס, בוב גריפין והרשימה עוד ארוכה. בדיעבד זה חיסל לשחקנים הללו את הקריירה. אני לא הייתי מוכן שזה יקרה גם לי".
"אני חושב שבמכבי היו חכמים מספיק כדי לדעת שבמקרה שלי ושל בארי זה לא יעבוד. הם ידעו שלא יצליחו להשחית אותנו עם הכסף שלהם. אנחנו היינו שחקני 'אולד-סקול', אהבנו את המשחק יותר מהכל, היינו נאמנים לקבוצה ולא היינו מוכנים לוותר על הקריירה שלנו בשביל כסף. הם ידעו שלא נעזוב רק בגלל שתהיה לנו הזדמנות להרוויח קצת יותר מזומנים. אנחנו לא היינו מתפתים כמו שאחרים עשו והצטערו על כך לאחר מכן".
למד מהניסיון של חנן קרן על הספסל הצהוב (ראובן שוורץ)
"קווין מגי וארל וויליאמס לא היו מצליחים בלי עזרת השופטים"
מי שכן התפתה לחצות את הכביש בדרך ליד אליהו, אך זוכה עד היום להערכה גדולה מצידו של וויליס הוא לבאן מרסר , שותפו הוותיק בקו הקדמי של הפועל ת"א. "לבאן היה דוגמא כמעט יחידה לשחקן שהגיע למכבי ושמר על מעמדו ככוכב (וויליס מזכיר גם את דורון ג'מצ'י בהקשר זה), אבל לבאן היה השחקן הכי טוב בארץ ובמכבי ידעו שאם הם לא ייקחו אותו הפועל תמשיך לעשות להם צרות. הוא הגיע לאוסישקין ב-1980 ולמרות שהיה מוגבל התקפית עבד על עצמו והיה בלתי ניתן לעצירה מתחת לסל".לטענת וויליס, מרסר הוא לא רק השחקן הכי טוב ששיתף איתו פעולה, אלא גם הטוב ביותר שהתמודד מולו. שחקן נוסף שהרשים אותו במיוחד היה סנטר מכבי ת"א בשנות השמונים, לי ג'ונסון. "הוא היה שחקן אדיר, יותר טוב מקוין מגי וגם מגוון יותר", הוא קובע. "קוין היה בסך הכל שחקן מוגבל ותמיד התקשה מול שומרים גבוהים ממנו. למזלו, הוא זכה כל הזמן להגנה מהשופטים, ממש כמו ארל וויליאמס, שהיה ריבאונדר אדיר, אבל שחקן התקפה מוגבל. בלי עזרת השופטים הוא לא היה מצליח להגיע לסל".
לבאן מרסר, גרסת 2007. השחקן הטוב ביותר ששיחק עם וויליס, לדעתו
בכלל, נראה כי התסכול של וויליס מהעדיפות שנהגו שופטי ישראל לתת למכבי ת"א, ניכר בו גם היום, למרות הציניות. "איך אפשר לא להיות מתוסכל. אתה עובד קשה ורוצה לנצח קבוצה טובה וכשאתה קרוב לעשות זאת, באים השופטים ומפריעים לך. הם פחדו מהנהלת מכבי ולפעמים זה הגיע לכדי אבסורד. לפעמים זה ממש הכריע אליפויות", מספר וויליס על שנות השבעים והשמונים בכדורסל הישראלי, כמעט 30 שנה לפני מקרה מאיר טפירו, דריק שארפ וסמי בכר בגמר הפיינל פור של 2007.
"הנהלת מכבי היתה מפעילה לחץ בלתי נסבל על השופטים"
דוגמאות לא חסרות ו-וויליס חווה אותם ממקור ראשון במאבקים החוזרים ונשנים כאדום בנשמה מול הצהובים. "לא היתה ממש עוינות בין השחקנים, אבל לא אהבתי את ההתנהגות של הנהלת מכבי. זה היה מגעיל. הם עשו כל מה שרצו, בין אם זה היה הוגן או לא. הם היו פועלים דרך העיתונות, פוגעים באנשים ומפעילים לחץ בלתי נסבל על השופטים, שממש פחדו מהם. כולם זוכרים את המקרה המפורסם בו מנע מישהו מספסל מכבי (אמנון אבידן) הוצאת כדור חוץ של בארי לייבוביץ' למהלך אחרון שלנו בשניות הסיום בסדרת גמר. השופטים התעלמו ואנחנו נעצרנו. היינו יכולים לנצח את המשחק הזה.
"הדברים האלה היו חוזרים על עצמם שוב ושוב. אני זוכר למשל שהיה לנו משחק צמוד מול מכבי ועליתי לליי-אפ, כשלפתע אריק מנקין משך בחולצתי מאחור והטיל אותי מטה. נפלתי והתיישבתי מיואש על הרצפה, ולא האמנתי שלא באה שריקה. מדהים לא פחות היה מקרה בו בוטרייט התלונן על שריקה לעבירה והתפרץ לעבר השופט. הוא הניף את זרועו וכיוון את אצבעו לעבר השופט, שפשוט שיקשק מפחד. זה היה אבסורד. הבנאדם ממש תוקע את האצבע שלו בפה של השופט והוא לא מגיב. כמו כולם, הוא פחד שהנהלת מכבי תתחשבן איתו אחר כך".
בארי לייבוביץ' עם אריק איינשטיין. לא חצה את הכביש (צילום: ראובן שוורץ)
וויליס לא צופה ששום דבר ישתנה בליגה עד לשינוי המסגרת והכללים, בדומה ל-NBA. "צריך דראפט כדי שהכשרון בישראל יתפלג בין יותר קבוצות וכדי שהצעירים ירוויחו דקות משחק ושהתחרותיות תגבר. הליגה עכשיו לא מעניינת. בזמני לפחות היה קצת עניין, אנשים מילאו את היציעים, בטח באוסישקין. היו לי המון רגעים יפים שם".
"אוהדי מכבי באים רק בשביל לראות ולהיראות"
"בפעם הראשונה שהגעתי לאוסישקין בקיץ 1977 הוא בכלל היה מגרש פתוח והיינו מתאמנים על מגרש בלטות", מספיד וויליס את המגרש הגווע. "באותה שנה התחילו לבנות את האולם עצמו ואנחנו עברנו לשחק ולהתאמן ביד אליהו. כשחזרנו לאוסישקין הרגשנו שיש לנו בית סוף סוף. יש הבדל בין האפקט של 2,500 אוהדים דחוסים באולם של אלפיים מושבים ליציעים הענקיים של יד אליהו. באוסישקין ההשפעה של האוהדים היתה הרבה יותר גדולה, זה נתן לנו יתרון ביתיות. זה היה הבית האמיתי שלנו בניגוד ליד אליהו המנוכר.
"בכלל, אוסישקין הרבה יותר אינטימי ומחובר לאדם הפשוט מאשר יד אליהו. זה משתקף גם בהבדלים בין אוהדי הפועל ומכבי. אוהדי מכבי תומכים בקבוצתם רק במשחקי היורוליג, הליגה אף פעם לא עניינה אותם. לא יודע אם כדורסל בכלל מעניין אותם. הם באים רק בשביל לראות ולהיראות.
אוסישקין. וויליס: "זה היה הבית האמיתי שלנו" (גלעד קוולרצ'יק)
"באוסישקין לעומת זאת היתה נשמה ותמיד היית יכול לקפוץ ולשחק כדורסל עם הנערים במקום. תמיד היה אפשר להיכנס פנימה - ביד אליהו אתה לא יכול לעשות את זה. אני זוכר שפעם התאמנו שם ופתאום ראינו חבורה של אנשים וביניהם דמות מוכרת. זה היה פיט מארביץ' (כוכב NBA אגדי). הוא הגיע עם משלחת של צליינים ורצה לקפוץ להתרשם מכדורסל ישראלי. הוא היה יכול לראות את זה באופן ספונטני באוסישקין. ביד אליהו הוא היה צריך לתאם מראש הכל".
מול רגע השיא במדי הנבחרת, בתחילת הקריירה הישראלית, הגיע רגע של שפל לקראת סיומה, כשנפגע בגבו והושבת לעונה שלמה. "זו היתה אחת התקופות הגרועות בחיי. נפצעתי בגב באופן קשה ואושפזתי בבית חולים. כשיצאתי ממנו נדרשתי לשיקום של שלושה חודשים. לא היה לי מה לעשות, שכבתי בבית והייתי בדיכאון". הפיצוי הגיע מעט אחר כך בראשל"צ, עם אותו סל נצחון היסטורי. "זה היה רגע מרגש. עליתי לקליעה מקו העונשין, הכדור נכנס ועשינו היסטוריה. זו היתה הפעם הראשונה שראשל"צ הגיעה לליגה הבכירה", נזכר וויליס.
מטבעות סלים לטבעות יהלומים
כך סיים וויליס את קריירת הכדורסל בטעם טוב וחזר לארה"ב, אחרי שהתגרש מאישתו. מניו יורק הרחוקה שמר על קשר משפחתי ועסקי הדוק עם הארץ, דווקא בעסקי היהלומים. "לפני שהפסקתי לשחק, התחלתי בשיתוף פעולה עסקי עם חברת היהלומים אמבר-בורנשטיין ושיווקתי את התוצרת שלהם בניו יורק. אחרי שלוש שנים עברתי לאטלנטה והתחלתי לשווק תכשיטים שמיוצרים בישראל. אני ממשיך בעסקי התכשיטים עד היום ודי מצליח. התחתנתי בשנית עם אשה ישראלית שהכרתי וב-1999 נולד לנו ירדן. אנחנו מבקרים בארץ כמעט כל שנה".
שוק הכרמל בתל אביב. הריחות לא משהו, הזכרונות נשמרו (דלית שחם)
כך, למרות שהוא כבר לא איתנו פה בארץ, אפשר לקבוע שוויליס הוא ישראלי, הרבה יותר מרבים אחרים, שהלכו מבלי שוב עם סיום הקריירה שלהם. הזכרונות נשארו, גם הציניות.
"תמיד אזכור את הישראלים כאנשים נחמדים, למרות שהם נהגים גרועים, הכי משוגעים בעולם. נותנים לך כל כך הרבה הוראות ושוכחים אותן כשהם נוהגים בעצמם", מספר וויליס. "הישראלים אנשים חמים. אהבתי ללכת בשוק הכרמל ולשמוע את כולם צועקים לי 'מה העניינים? מה שלומך?'. קיבלתי הרבה אהבה, למרות שהייתי שחקן הפועל".
וויליס. בעיות האזרחות מנעו ממנו לשחק (ידיעות אחרונות - 28.9.80)
וכמו כל ישראלי מצוי, וויליס מרגיש בבית בשוק, גם אם הוא באיטליה. "יצאנו למשחק בקאזרטה והלכנו לשוק לעשות קניות. היתה שם סחורה יוקרתית ועמוס פרישמן קנה שני זוגות נעליים מעור. כשחזרנו למלון, התחלנו לרדת עליו שזה לא עור אמיתי ושעבדו עליו. עמוס המסכן היה כל כך נסער וחזר לשוק זועם. הוא התחיל לצעוק על המוכר, שלא הבין מה הוא רוצה ממנו. זה היה מצחיק, אבל לא כמו המקרה שהיה לנו באותו לילה".
"באותו ביקור בשוק, הלכנו לקצב וקנינו תרנגולת מתה. הבאנו אותה למלון, התגנבנו לחדר של משה להב (חבר הנהלה) והנחנו אותה במיטה. כשהוא נכנס לחדר, התקבצנו כולנו במסדרון ליד חדרו והאזנו מעבר לדלת. שלוש דקות עברו לפני שהוא התחיל לצרוח: 'יש לי פה גופה במיטה, יש פה משהו מת' ויצא בסערה מהחדר. אנחנו נשפכנו מצחוק".
- אתה מתאר לעצמך מקרה כזה במכבי עם שמעון מזרחי?
"הלוואי. זה מחזה שלא הייתי מפסיד בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
