עוד אפשר לנצח מהאוויר
כיבוש אינו ערובה למניעת שיגורים. יש לחסוך בחיי לוחמים ולהעצים את השילוש הקדוש: מודיעין, אוויר וכוחות מיוחדים
השיעור שקיבלנו מהחמאס ברצועת עזה - שמשגר קסאמים למרות מאמצי חיל-האוויר וכוחות היבשה - אמור היה להדליק אור אדום לאשר צפוי מלבנון. הסביבה והיריב עברו מהפכה בתורת הלחימה, באמצעי הלחימה, בהתכוננות ובאימון, וגם ברמת הלחימה עצמה. אנחנו, שידענו את הפרטים, לא הצלחנו לתרגם אותם להבנת אופי המלחמה שנפלה עלינו. כמה וכמה הערכות היו שגויות, לאו דווקא בעניין יכולתו של חיל-האוויר - אלא בעיקר בגודל הכמותי של האתגר שניצב מולו. נניח שההערכה היתה שהחיל מסוגל לטפל ב-X משגרים פעילים ביום. בקצב זה אפשר להפחית משמעותית את מספר השיגורים כאשר הצד השני מפעיל מספר משגרים Y. אולם כאשר הוא מפעיל מספר גדול פי עשרה, נפער פער גדול בין היכולת לבין הצורך. וזוהי רק דוגמה אחת.
אך עדיין, אותה "תפיסה" שרירה וקיימת. וכי מהי האלטרנטיבה? טיפוס על גבעות מיוערות ומסולעות, לחימה בשטח בנוי, מבית לבית, מחדר לחדר? מה היתרון כאשר לוחמים בטווח של מטרים ספורים, כשעליך לנוע, להיחשף, להפוך למטרה? היריב - מעצם טבעו של הקרב - ממתין, אורב, נסתר, מגלה ויורה ראשון. היינו כבר בסיפור הזה, וכנראה יהיה עלינו ללמוד פעם נוספת. כיבוש שטח והחזקה בו אינם ערובה למניעת השיגורים. שלא לדבר על מחיר הדמים הכבד - באיזה מספר של חללים יש לנקוב כדי שתחדור התובנה, כי תפיסת ההפעלה של כוח יבשתי גדול, מסורבל ומשוריין אך לא מוגן נגד טרור, היא הפעלה שגויה?
נכון, בשילוב של מודיעין-אוויר-מיוחדים יש לבצע שיפורים, יש לשנות את האיזון, להכפיל ולשלש את גודל הכוחות המיוחדים. יש להקים אפילו חיל כוחות מיוחדים ולעבור לשיטה של כוחות משימה. גם בחיל-אוויר ורסטילי יודע כל לוחם אווירי, שאי-אפשר להיות מקצוען ללא מתחרים בכל המשימות, בכל מערכות הנשק. כאשר נתקל החיל באתגרים קשים, הוא הקים כוחות משימה לביצועם. לקראת תקיפת הכור העיראקי התאמן והתכונן כוח קטן, שיועד לביצוע עקב חשיבותו הלאומית. בעשרות המבצעים המיוחדים במלחמת ההתשה השתתפו צוותי מסוקים מועטים עד להחריד. אלפי הגיחות ליירוט באותה מלחמה בוצעו אף הם בידי מספר קטן מאוד של טייסים, שאפילו לא ידעו שהם "כוח משימה". בדוגמאות אלו וברבות נוספות הוכיח חיל-האוויר כי הוא יודע למקד במשימה קשה את הכוח המתאים. כך יש לעשות גם במשימה המורכבת הנוכחית של ציד המשגרים.
במלחמה זו, מול מערכי הרקטות של חיזבאללה וחמאס, אנו נמצאים בנקודת נחיתות טכנולוגית. למרות הפרימיטיביות של הנשק שבידיהם, איננו מצליחים לפגוע בכל המשגרים בטרם שיגרו את הרקטות, או לפגוע ברקטות במעופן בטרם יפגעו בנפש ורכוש בתוככי ישראל. למרות הכישרון הגדול של הלוחמים באוויר ובכוחות המיוחדים, אי-אפשר להתגבר לחלוטין על האתגר בלי שילוב אמצעי לחימה חדשים, שיגיעו אל המדף המבצעי בעוד זמן לא ארוך. עד אז, עלינו להעצים ולהרחיב את השילוש הקדוש: מודיעין-אוויר-מיוחדים. במקום "לדחוף" את המחבלים צפונה, למשל, ניתן אולי לתפוס נקודות שולטות על מעברי הליטאני, להנחית שם כוחות מיוחדים ולשרטט את הגבול הצפוני של הכוח הרב-לאומי העתיד להגיע לאזור. ואולי הליטאני אינו מספיק למניעת שיגורים, וחייבים להגיע צפונה יותר? דילוג אווירי, שאינו מותנה בשטח, מאפשר לבחור את נקודות השליטה האופטימליות.
ומה עם הזמן הדוחק? מעולם לא הבטחנו "זבנג וגמרנו". לחימה בטרור הייתה ותהיה ארוכה, מתישה ושוחקת. אבל האם המלחמה ביבשה מבטיחה הצלחה בזמן קצר? אינני רוצה לנבא רעות, אך גם המלחמה על הגבעות תהיה מסובכת ותדרוש זמן רב לא פחות. הן בלבנון והן בשטחים נגזרת עלינו מלחמה ארוכה, אולי עם הפסקות-אש זמניות; גירסה מודרנית של מלחמת התשה. הכנסת כוחות היבשה איננה כורח, איננה הכרח. גם ביכולותיו המוגבלות עדיין, יכול חיל-האוויר להפחית את כמות השיגורים לרמה שאפשר לחיות איתה, כשכוחות היבשה במקביל מגנים על הגבול. עד אז, אפשר וצריך לטפל באוכלוסיה האזרחית בצפון בדרך יעילה והומנית יותר.
אל"מ (מיל') ד"ר שמואל גורדון, טייס קרב לשעבר, ראש התוכנית לטכנולוגיה וביטחון לאומי במכון הטכנולוגי חולון
לפנייה לכתב/ת 
