אני אופניק
הרבה קיפודים עברו בנהר מאז שעלתה רחוב סומסום לאוויר לפני 20 שנה, ומוישה אופניק, הבובה היחידה ששרדה את המעבר לערוץ הופ, עדיין חי ובועט. וגם ג'יל בן-דוד, האבא של הפושטק. ראיון זוגי
"כמו כל הדברים הגדולים בחיים", משחזר השחקן ג'יל בן-דוד, "גם לתפקיד של מוישה אופניק הגעתי במקרה". בן-דוד, האיש שמאחורי הבוב ב"רחוב סומסום", היה שחקן צעיר שהרגע בקע מהחממה של בית-הספר למשחק. חבר שלו בדיוק התקבל לעבודה כעוזר הפקה ב"רחוב סומסום", שהתאכסנה בתקופה ההיא בטלוויזיה החינוכית, אז הוא ביקש ממנו שאם יש אודישנים לתוכנית שיסדר לו אחד. "רק כדי להרגיש מה זה
אודישן" הוא אומר. "אפילו לא ידעתי על מה התוכנית. אז הוא אמר לי 'שמע, זה אודישן לבובה'. לא היה לי מושג מה זה בובה, בחיים לא החזקתי בובה ביד. אמרתי 'אני משלם מיסים, מגיע לי אודישן'".
האזרח הממושמע בן-דוד הגיע לאודישן ועשה מערכון קצר בתור אופניק כשמולו נתן דטנר. "בוא, אני אתקן לך את העיפרון", הוא הבטיח לדטנר, לקח את העיפרון ושבר אותו בלי להניד עפעף. הרגע הזה יזכר כתחילתו של סיפור אהבה נפלא. הבוחנים התאהבו בבן-דוד, בן-דוד התאהב באופניק ועוד מיתולוגיית נוסטלגיה נולדה אל תוכניות הילדים בטלוויזיה החינוכית.
יותר מ-20 שנה עברו מאז עלתה "רחוב סומסום" בטלוויזיה החינוכית. דמויות באו והלכו, אותיות ומספרים נערמו למילים ותרגילים, ואופניק, זקן הבובים, עדיין בועט. אופניק הוא גם הבובה היחידה ששרדה את המעבר של "רחוב סומסום" לאכסניה הנוכחית שלה, ערוץ "הופ", בתוכנית שתעלה לאוויר בדצמבר הקרוב. "אופניק הוא כנראה הדמות הנצחית היחידה", מחייך חיים אידיסיס, התסריטאי הוותיק של הסדרה. "הטיפוסים האלה תמיד שורדים, מסתגר בפח וישרוד. הוא כבר לא צעיר, אבל הוא ישאר ילדותי לנצח".
40 הפרקים החדשים של רחוב סומסום יחזירו את התוכנית למתכונת המסורתית שלה, אחרי גיחה קצרה ל"סיפורי סומסום", מעין ספין-אוף של התוכנית המקורית, שהופקה בשיתוף עם הירדנים והפלסטינאים וריעננה את הקאסט עם דמויות ובובות חדשות. "סיפורי סומסום" גם ניידה את התוכנית מהרחוב המוכר והצבעוני אל תוך הבית-סדנה, לפי בקשת השותפים הפלסטינים. "הרחוב עורר אצל הפלסטינים קונוטציות לא נעימות", מסביר אידיסיס. "זה היה בשיא תקופת האינתיפאדה והם תפסו את הרחוב כמקום מסוכן וזר. זה נראה להם מוזר לציין אותו כגן עדן קטן".
אופניק לא התבגר
כשאני יושבת בחדר ההלבשה של אולפני מימד עם ג'יל בן דוד, האיש שמאחורי אופניק, הפריים על המוניטור לוכד את תשומת הלב שלו. שתי בובות שרועות נטולות מפעיל על אחד השולחנות, חסרות תזוזה ופעורות פה, באופן שמזכיר – אין דרך יותר נעימה להגיד את זה – גוויה. "אני אף פעם, אף פעם, לא משאיר את הבובה שלי ככה", הוא אומר בחדות. "זה פריים של בובה מתה. אני בחיים לא נותן לילדים לראות אותה ככה. הדבר הזה שלפני רגע היה כל כך מלא חיים וצחק".אז למה הצלם ננעל על זה?
"זה מושך אותו. מה זה צלם? הוא מחפש את הפריים החזק, ויש משהו מושך במוות של בובה. למה את לחוצה, מותק. תירגעי".
איך אתה יודע שאני לחוצה?
"אני רואה את הרגל שלך ככה, במתח. אני קורא שפת גוף, מה את חושבת.
למה?
"אנחנו מאמנים את עצמנו להיות רגישים לתנודות, ולהבעות. עם הבובה צריך להשתמש הרבה בניואנסים כדי להביע משהו. בתנועה קטנה של הראש, הטייה של הגוף. במקומות שאנחנו מביעים דרכם אבל בדרך כלל לא מודעים לזה. אם תסתכלי על הפנים של הבובה כמעט שום דבר לא משתנה אצלה, אולי לפעמים הגבות, ובכל זאת בכל פעם היא מביעה משהו אחר. רוב האנשים לא מבינים שאתה לא יכול להפעיל בובה אם אתה לא שחקן. זאת עבודה על טקסטים ועל דמויות וכל מה שלמדתי במשחק אני מיישם בהפעלת בובה, פלוס זה שאני צריך לעבוד פיזית עם חתיכת ספוג ולתת לה חיים.
"אני זוכר שאחרי רצח רבין הייתי אמור לעלות בתוכנית שלי עם מיכל ינאי, 'הקרנבל של מיכל' ב'רשת', והתקשר אלי עוזי פלד ואמר 'אני לא יודע אם כדאי שתעלו, בכל זאת מדובר בבובות ואולי זה לא מתאים'. בסוף עלינו, ואחר כך הוא התקשר אלי ואמר 'תשמע, אתה העברת כל כך הרבה עצב עם הבובה הזאת, היה שם כל כך הרבה רגש'".
אתה מרגיש שזה המשך של שנות ה-80?
"תראי, אין את הקיפוד, זה נכון. בעונה האחרונה של רחוב סומסום בחינוכית החליפו את שרי צוריאל ככה שקיפי היה מישהו אחר. זה היה שינוי משמעותי".
"קיפי לא יחזור", פוסק אידיסיס. "זאת היתה החלטה כבדת משקל, אבל לא נוראית. רצינו את 'ביג ברד' אבל תקציבית זה לא התאפשר, קיפי נראה ארכאי מידי לחזור איתו, אז בגלל זה הוא ירד. הוא שייך לתקופה אחרת".
"עבר הרבה זמן מאז", ממשיך בן-דוד, "ואני התגעגעתי רק לבנאדם אחד, לאופניק, והוא לא השתנה. אני אומר לך, עשיתי אותו אז והיום, הוא אותו בנאדם. הוא לא התבגר".
הוא חמוד.
"הוא לא חמוד. אבל הוא כריזמטי והוא מושך ומקסים ושובה. הוא רוק סטאר, אבל עם כל מה שנלווה לרוק סטאר. עם הסיפורים המלוכלכים מאחורי הקלעים שגורמים לנו להזדהות איתו".
יכולת לדבר איתו. לא קורה לך שאתה שומע אותו לפעמים מדבר בתוך הראש שלך?
"בואי נשים דברים על השולחן. מוישה אופניק זה אני. אני נון קונפורמיסט, כמו אופניק, אינדיווידואליסט כמו אופניק, מאוד מאוד חשובים לי הפרטיות שלי והטירופים שלי, הם שלי. אני לא מוכן לשנות אותם בשביל אף אחד בעולם. אבל אני חי בחברה, אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מוישה אופניק באמת. אגב, אני אבא לשלושה ילדים ואני בכלל לא אופניק איתם בגידול שלהם. אני כן מלמד אותם כי אני חושב שזה מאוד חשוב לגדילה שלהם לשים אותם במסגרת. חשוב הלימודים, בית ספר, נקיון. מהבחינה הזאת אני .."
מבוגר.
"אני לא מבוגר, אני הורה! אני לא בוגר בכלל! זה אני אומר לך, אני לא בוגר. יש לי שלושה בנים, אור זה הגדול, ואשתי אומרת כל הזמן 'יש לי ארבעה ילדים ואור זה הבוגר מביניהם'. ואני לא מתווכח איתה כי היא צודקת. יש לי לגיטימציה, בגלל שאני שחקן ומפעיל בובות, להתנהג כמו שאני מתנהג. לא להתבגר, כולם יותר בוגרים ממני.
"אני כן מעביר להם את האינדווידואליזם, הדת הזאת שלדעתי היא כל-כך חשובה. אני מאמין שכמה שיותר מוקדם חשוב להבין את החסרונות שלך וללמוד לחיות אתם, ולא לנסות להתאים את עצמך לחברה הזאת. אם יש דבר אחד שאני רוצה להדגיש זה זה, גם אצל אופניק. אני חושב שזאת הגדולה של אופניק ברחוב סומסום. אני כזה, טוב לי עם זה, תקבלו אותי כמו שאני ולי יהיה נוח יותר לקבל אתכם כמו שאתם. זאת הסיבה שאופניק נכנס לרחוב – כדי לאזן את כל הדמויות הנחמדות האלה, הפוליטקלי קורקט, וללמד את הילדים לקבל את האחר".
אני יושבת מולך ואני שומעת את אופניק.
"אתמול אישתי, דליה, היתה פה עם הבן הקטן שלי, וצילמנו קטע שבו אופניק כועס על מבוגרים שעוזרים לילד קטן. הוא לא רוצה לעזור לאביגיל ומתריס לקהל ואומר שגם המבוגרים לא יעזרו כי הם ממהרים, וזה ידוע שכשממהרים לא עוזרים. ואופניק אומר 'אבל למה את עוזרת לה?! הרי אמרת שאת לא יכולה! אם את לא יכולה אז את לא יכולה!' ודלית יושבת בקהל וצורחת מצחוק, היא אומרת זה לא יאומן, זה אתה. אני הרבה פעמים אומר לה, 'מה את רצה? הוא רוצה עוד אורז? שיקום ויקח! את נחה, את קוראת. מה את רצה לשרת אותו? זה מסר לא נכון'".
אתה כמעט לא משנה את הקול שלך באופניק.
"הוא קצת יותר חנוק בגרון וקצת יותר גרוני. אבל האינטונציה אותה אינטונציה, וכשאני עושה כמה קטעים של אופניק אני נכנס לדמות, ואז אנשים מזהים אותי לפי הקול. יש מנעד גילאים, חבר'ה בני 26 ו-24, שאני כמעט לא אומר כלום ואני רואה את העיניים שלהם נדלקות".
אופניק חי
אבל כמו בכל מערכת יחסים שמתחילה מניצוץ, בהמשך הגיעה העבודה הקשה. חודש אינטנסיבי עמל בן-דוד על אופניק, הביא קצת מעצמו, שילב את הוראות הבימוי וביום בו צולם הפרק הראשון במהלכו המכונית של אופניק נתקעת באמצע "רחוב סומסום", מעלה עשן ומחזירה את נשמתה לבורא המכוניות, כבר היתה לאופניק אישיות ברורה ומעוצבת. ה"אוף" העמוק שהדהד באישון לילה ברחוב, העיר את הדיירים אל בוקר של עידן חדש.
"ההנחיות לגבי אופניק", משחזר בן-דוד, "היו שהוא יהיה נון-קונפורמיסט בצורה קיצונית, חי בעולם משלו, לגמרי בטוח בעצמו ובדרך שלו עד כדי כך שהוא.. הוא לא מסיונר, אבל הוא בפירוש ינסה להביא אנשים לדרך שלו. את התכונות האנושיות-פסיכולוגיות האלה תרגמתי למה שלימים נקרא מוישה אופניק".
אין חשש שהילדים של היום כבר צורכים טלוויזיה אחרת, קצבית יותר, שאופניק לא ישתלב בה?
"ילדים הם ילדים, והם תמיד יזדהו עם אופניק ועם הדרך הקיצונית שלו לשים את הדברים, כי ילד הוא באמת כזה. ילד לא מוכן לקבל את החוקים של החברה של ה'תעשה ככה וככה, ותאכל בסכין ומזלג'. זה לא מתאים לו, ילדים צריכים להיות חופשיים. אומרים שילדים עד גיל מסוים לא מבינים הומור או אירוניה. זה לא נכון. הם מבינים הכל. אולי לא ממקום שכלתני. אני גם לא איש אקדמיה שמנתח, אני עובד עם ילדים מאוד קטנים והם מבינים הכל. מהתגובות שלהם אני מרגיש שיש לי קשר מאגי איתם".
איך אתה מסביר את זה?
"לדעתי ילדים הם הקהל האולטימטיבי. אתה לא מעניין אותו - הוא קם והולך. אין לו את המסכים שיש למבוגרים שלא קמים באמצע מתוך נימוס. בגלל זה אומרים שילדים אכזריים יותר, סטרייט פורוורד. מצד שני ילד באופן טבעי קצת מפחד ממבוגרים. הם יותר גדולים, הם יודעים יותר, הם סמכותיים וחזקים, אבל עם בובה הוא מזדהה מייד. זה מהעולם שלו, זה קטן ופרוותי עם קול קטן, זה הרבה יותר נעים והילד נפתח הרבה יותר".
ולך אין בעיה לגלם דווקא את הדמות הכי.. הכי פחות נקיה בתוכנית.
"תמיד נמשכתי לדמויות 'אפלות', זה הרבה יותר כיף. לעשות בקולנוע או בסרט רוצח, 'זה לא אני, זה הבמאי ביקש ממני..'. ויש לך לגיטימציה להוציא את כל האלימות. אתה נכנס למשחק. רוב המבוגרים לא מבינים את ההנאה העילאית ממשחק".
כשמתבגרים שוכחים את זה.
"לא שוכחים, מוותרים. כי החברה לא מרשה לנו, אנחנו מבוגרים, משחקים
רק במחשב, בבורסה, אבל לשחק ככה סתם? לא לא. אנחנו עושים דברים רציניים. מה שכן, זאת באמת עבודה פיזית קשה, לומדים לנשום לתוך הכאב ברמה שרוב האנשים לא מכירים, מפעילים שרירים שבכלל לא שיערת שהם קיימים. אתה צריך להיות בקשר עם המוניטור, ולעשות ליפסינג ואז האצבעות שלא נענות לך פתאום. זה משחק, כמו כל דמות, יש סאבטקסט ואביזרים שצריכים לזוז בטיימינג מאוד מסוים, רק במקום שיראו אותך רואים את הבובה".
וזה לא חסר לך, שידעו מי אתה?
"וזה לא פשוט כי אחת התכונות של שחקן זה אקסהיביציוניזם מסוים וכאן אתה נדרש לבטל את עצמך. כמה אנשים בארץ יודעים שאופניק זה בן-דוד? רוב הילדים, שהם הקהל שלי, בטוחים שמוישה אופניק חי. רוב האנשים מזהים את דרור קרן או מיכל ינאי או ישראל פוליאקוב כשהם הולכים ברחוב, והרבה פעמים אומרים לי 'היית בזינזאנה, היית פה, היית שם', אבל הם לא יודעים שאני עושה משהו שהם גדלו עליו.
"למשל כשאני הולך עם אלברט אילוז וניגשים אליו אנשים אני עומד בצד, והוא אומר להם – 'זה ג'יל בן דוד'. והם אומרים כן, בסדר, והוא אומר – 'אתם לא מבינים, זה מוישה אופניק!'".
