"אני העונש שלך"

בצהרי החג, בשעת הגשת הקינוח אחרי הארוחה, שמעתי את אמי שבה ומזכירה את הדאגות שחשה לגבי.

החזן אפה פטיפורים מצופים זיגוג בצורת תווים. אמי לקחה תיבה מהמגש ובהתה בה. אני זוכר שנגסה בעדינות במפתח סול ואמרה בדאגה להנהלור, אחותו של החזן, משהו בנוגע לכך שאני un rêveur.

הצרפתית בפיה של אמי היתה מוגבלת, אבל היא ידעה כמה מלים שמדי פעם שילבה בדבריה. על אף שכבר חשדתי במה מדובר, מיד שאלתי מה פירוש un rêveur.

הנהלור ענתה, "שום דבר, mein Liebchen. תמשיך לחלום, תמשיך לחלום." היא העבירה לי את מגש הקינוחים. "ועכשיו, בבקשה, תאכל קצת מוזיקה, אלכסנדר."

ועל אף שבאותו רגע לא נאמר בעניין שום דבר נוסף, נדמה לי שזמן לא רב לאחר מכן הנהלור הציעה את התוכנית שלה ואמי הסכימה לקחת אותי לעליה קטנה לרגל.

בקיץ לפני שהתחלתי ללכת לבית הספר היסודי, אמי פיתחה כלפי דאגה כפייתית. אינני יודע בדיוק מתי הדאגה הזו התחילה, או מתי הכרתי בקיומה. לא ידעתי מה גורם לה. מבחינה פיזית לא היתה לה סיבה להיות מוטרדת לגבי. לבד משורה של דלקות אוזניים מינוריות, הייתי ילד בריא, וכל הסימנים הורו על כך שהייתי ילד מושך לב. לא הייתי נשי, לא היה לי פגם בדיבור ולא שיחקתי בבובות. לא התאכזרתי אל ילדים קטנים ממני או לחיות, על אף שלמען ההגינות יש להודות שלא היו לי אחים, אחיות או חיות מחמד שאליהן יכולתי להתאכזר, ובנוסף לכך יש להודות שהייתי ילד שנטה להתבודד. באופן כללי לא הפגנתי עניין רב במשחק עם ילדים אחרים, למרות שכפי שאירועים שהתרחשו לאחר מכן הוכיחו, היה בכוחי לפתח קשרי ידידות אמיצים.

באופן כללי הייתי ילד ממושמע ואינטליגנטי. במהירות ואפילו ברעבתנות השתלטתי על אותיות האלפבית של שתי שפות כשעוד הייתי בגן, ובזכות כך, למיטב זכרוני, זכיתי לתשבחות משני הורי. אמי אפתה למעני עוגיות סוכר בצורת האותיות הצפות והמשתנות שנסחפו מטה אלינו מידי הפניקים יורדי הים, ואבי התחיל לקרוא אתי את ספר בראשית, בשפתו המקורית, שבה התנועות המנוקדות התאספו כמו דבורים מסביב לעיצורים הדבשיים. קראנו כל משפט ביחד, בזהירות, קודם בעברית, אחר כך באנגלית, ובסופו של דבר בגרמנית.

אבי היה נחוש שאלמד כמה שיותר שפות. משה שלט בכל שבעים השפות שהיו ידועות בימיו, ואבי החליט שאתחיל את חיי כשברשותי לפחות שלוש. הוא האמין בעליונות המובנת מאליה של השפה המוקדמת מכולן, ה-Ursprache השמית, ובריבונות השפה המדוברת בכל צורה אפשרית, אפילו לאחר החטא וגלות בבל.

תוך שהוא נשען על השולחן בחדר האוכל הוא סיפר לי, לתדהמתי, שהאותיות המתוקות של אלוהים שימשו גם ככלי רב העוצמה שבאמצעותו ברא את המאורות ואת כל מה שבתבל: כינון הארץ, תליית השמש והירח ברקיע השמיים לאותות ולמועדים ולימים ולשנים. הייתי מעלה בעיני רוחי את האותיות הקדמוניות האלה, הסמלים שיצרו לא רק את התבל, אלא גם, לתדהמתי הגדולה עוד יותר, את קיומי שלי, שהוכרז בשמיים – אריה אלכסנדר בן שלמה! – צורות זוהרות שנוצרות בארון העמוק והחשוך שהוא החלל, ריק נצחי שגם כילד וגם כיום אין בכוחי להבין. ובכל זאת, היה לי לעתים מושג מסוים בעניין, ברגעים שבהם הייתי לגמרי לבד, משחק בשקט וחושב בשמחה על השם הנוהר והשמימי שלי.

אני לא רוצה לאפיין את הדאגה שעוררתי באמי כפוביה חסרת הגיון, קיבעון מוזר שפיתחה לעצמה, היות ולעולם לא ניתן להביט לאחור ממרחק של שנים כה רבות, או אפילו להישיר מבט בזמן הווה, ולראות את עצמנו מנקודות הראות העל-זמניות והבלתי אפשריות בהכרח שנפרשות מפני השטח של הישות הפיזית שלנו – מכל מקום ומכל דבר ומכל אחד שהוא לא אנחנו. הנשמות שלנו – ואני מאמין שיש לנו נשמות באופן זה או אחר – בשילוב עם הידע והזיכרון שאגרנו, שהם האוצרות האישיים בעלי הערך הרב ביותר שיש ברשותנו, אסורים מאחורי סורג ובריח בכוך המתפורר המכונה הגוף שלנו.

בשלב מסוים, מסיבה שלא היתה ידועה לי אז, הדאגה של אמי התחילה להשתלט עליה לחלוטין. אולי התחילה לא לישון בלילות, כי הבחנתי שהיא נראית עייפה ומותשת. לעתים קרובות הייתי שם לב שעיניה החומות מביטות בי בשתיקה, או שומע אותה אומרת לאבי או לחברים, "הוא יותר מדי חולמני" או "טוב, הוא בעולם משל עצמו." ממרחק השנים, נראה שהביטויים האלה שימשו כקוד למשהו שלא העזה לומר, לאיזושהי טרגדיה שאיימה על שנינו. לעתים קרובות שמעתי את קול הבס העדין של אבי, או את הקלילות המרגיעה של קולות נשיים, "נו טוב, שרה, הוא רק ילד. ככה ילדים מתנהגים."

גרנו בווינדזור, עיר קטנה באונטריו שאבי שימש בה כרב. החברה הקרובה ביותר של אמי היתה ברניס, אשתו של החזן. הן פיתחו חברות אמת שהתבססה על רגשי כבוד וחיבה אמיצים, אבל גם על חמלה ועל צורך משותף לשרוד. על אף שנולדו בקנדה, שתי הנשים חשו יוצאות דופן מכיוון שגדלו בערים גדולות, במקרה של אמי (כמו גם של אבי) בטורונטו, ובמקרה של ברניס במונטריאול. יחד האמינו שגלו מעולם טוב יותר. לווינדזור, שהיתה ממוקמת בקצה המחוז שלנו, הן קראו "גלות בבל", או "הגירוש הגדול", או, בפשטות, "עוד חור". לפעמים היו מפסיקות לרגע למתוח ביקורת על המקום התמים והשלו ההוא, שבו רחובות שקטים ואוכלוסייה מנומסת, ומסכימות תוך צחוק שווינדזור היא, אחרי הכל, "לא עסקה כל כך רעה", היות ושימשה כשדכנית נדיבה וטובת לב. היא הפגישה בין אמי לברניס.

באותה תקופה אמי היתה בשנות העשרים המאוחרות שלה, וברניס היתה בתחילת שנות השלושים לחייה. לאמי ולברניס היה שיער כהה ומבריק. מפעם לפעם היו חוזרות מהמספרה בימי שישי אחרי הצהריים, בערב שבת, בתסרוקות חדשות וזהות, כשהן מצחקקות כמו נערות. אבי והחזן קראו להן "התאומות בובזי ". אבל למעשה היה ברור שהן לא תאומות, וההבדלים ביניהן היו בולטים לעין. אמי היתה בינונית בגובהה ובמשקלה, ותווי הפנים שלה היו עדינים. היא נהגה להתלבש בצניעות, בצבעים שקטים. ברניס היתה אישה לבבית ותמירה, גבוהה מאמי כמעט בראש. היא תמיד לבשה שמלות צבעוניות, והיתה לה חולשה לנעליים יקרות.

"תנו לאמת להתגלות! צעקו אותה מהגגות!" היתה מכריזה כשהיא מדגמנת לפנינו את הנעליים החדשות שלה, שבדרך כלל הבריחה מעבר לגבול מדטרויט. "ברניס זיידנגארן, לשעבר רותמן, אוהבת נעליים!" היא נהגה לסובב את כף הרגל הארוכה והצרה שלה לשני הכיוונים, כמו בפרסומות של אותה תקופה, כדי להדגיש חרטום סאטן מעוצב, או לעתים עקב גבוה. אני מניח, על אף שהדבר לא עלה אז בדעתי, שלפעמים הן נראו כמו זוג מוזר ואפילו מצחיק – שתי נשים שהופעתן החיצונית שונה כל כך מתהלכות בעיר שלנו בתסרוקות זהות. ואף על פי כן, הן המשיכו לחיות את חייהן בקצב אחיד: הן עשו קניות ביחד, ניהלו את משק הבית, עבדו למען ארגון הנשים של הקהילה. הן ריכלו בינן לבין עצמן כשהיה על מה לרכל, דבר שהרגישו שאסור להן לעשות עם נשים אחרות בעיר. שמתי לב שתמיד היו מנומסות ונחמדות לכולן. הן העדיפו לעתים לנהוג ברשמיות מסוימת, ומעולם לא קראו לנשים המבוגרות מהן בקהילה בשמן הפרטי. הן התייחסו ברצינות רבה לתפקיד שהוטל עליהן, להיות עזר שכנגד למנהיגות בעליהן.

אמי שימשה כמורה בגן הילדים שהתנהל אחרי הצהריים בבית הכנסת, ותעודת ההוראה שלה היתה תלויה במסגרת מוזהבת בחדר השינה של הורי, לצד תמונת החתונה שלהם. כשאמי לא הרגישה טוב, ברניס היתה מחליפה אותה במה שהיתה למעשה עבודת שמרטפות, מכיוון שהשליטה של ברניס בעברית היתה בסיסית בלבד ומגומגמת. למרות זאת, היא ידעה כמה שירים שבאמצעותם הצליחה לבדר את הילדים, כמו למשל השיר שסיפר על רכבת משקשקת שנוסעת על גלגלים מסתחררים לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש. היא היתה רוקדת קונגה ובוגי מסביב לכיתה כשכל ילדי הגן הצוחקים בעקבותיה, מפאר הרי ירושלים ועד למרגלות הלבנון. ברניס תמיד סיפרה להם שאחיה בכבודו ובעצמו עזב את מונטריאול ובנה בית על גדות הכנרת.

לבד מהחזות החיצונית המנוגדת של אמי וברניס, היה ביניהן הבדל בסיסי נוסף. אחרי עשר שנות נישואין, לברניס לא היו ילדים. נראה לי שמשום כך היא התייחסה אלי בחיבה מיוחדת. "מה שלום הילד שלי?" היתה אומרת תמיד, או "איך החיים?" ואם סבלתי מהצטננות קלה, או הייתי רק קצת חולה, היתה קונה לי מתנות. תמיד ציפיתי למיחושים הקלים האלה, ולמתנות שלא הורווחו ביושר. אמי היתה אומרת בעדינות, "ברניס, את מקלקלת אותו." אבל אני חושבת שאמי שמחה בסתר שאני זוכה לחיבה העודפת הזו, לתשומת הלב הנוספת, מכיוון שהדאגה האובססיבית שלה גרמה לה כמעט לפחד ממני – היא חששה לנגוע בי יותר מדי, או ללטף אותי, על אף שכמובן כמו כל אם היתה עושה זאת לעתים, אם כי למיטב זכרוני בתדירות שהלכה ופחתה עם השנים. אולי הרגישה שברניס יכולה לעזור לי בדרך כלשהי. ואולי כשברניס היתה מחבקת אותי, והיא היתה עושה זאת בכל הזדמנות: "בוא הנה, אלכסנדר, תן לי חיבוק," ועוטפת אותי בזרועות כבדות ורכות ובניחוח הפרחים של החזה שלה – זו היתה הוכחה שאני ילד ככל הילדים, ילד שאחרים מקנאים בקיומו, והיו מתפללים לאלוהים כדי לזכות בשכמותו. אבל לבד מטוב הלב שהפגינה כלפי ומה שהשתמע מכך, ברניס שימשה לאמי כהתרעה אילמת מפני כפיות טובה, מפני חמדנות ומרדנות כלפי הבורא, מפני התייחסות לברכות שמחולקות באופן מסתורי לפי תוכנית אלוהית כאל מובנות מאליהן.

הורי רצו עוד ילדים אבל הדבר לא עלה בידם אחרי שנולדתי. כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר כמעט בחור צעיר, שלב שבסוף המאה שלנו נתפס משום מה כשייך עדיין לדמדומי הילדות, אמרה לי אמי הדומעת בגילוי לב לא אופייני שחדר אלי כמו מבעד למסך כבד: "לברניס אף פעם לא היו ילדים אבל תמיד יש לה חיוך על הפנים. היא אף פעם לא מתלוננת. אפילו עכשיו, כשהחזן כל כך חולה. היא תמיד אומרת לי לא לשכוח את מה שאלוהים נתן לי... רוב הזמן אני מנסה, באמת שאני מנסה, למרות שאולי אני לא מנסה מספיק. אולי אף פעם לא הייתי אסירת תודה מספיק-"

"ואני העונש שלך."

הדהמתי את עצמי בכך שהפרעתי את שטף הדיבור שלה, בכך שבכלל דיברתי. באותה תקופה התחלתי לבודד את עצמי, וצמצמתי מאוד את הדיבור שלי. השימוש בשפה התחיל לגבות ממני אנרגיה רבה מדי והתיש אותי. ההאשמה החמורה שהטחתי באמי הפתיעה אותי אפילו יותר. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני מאמין באמת ובתמים שאמרתי את דברי האמת האלה ללא כעס או כוונת זדון. זה מטריד אותי יותר מדי לחשוב שהייתי יכול לנהוג אחרת, באכזריות מכוונת. היות וכוונת זדון או כעס לא היו התחושות שהניעו אותי באותה תקופה, כפי שאולי ניתן היה לחשוב בעקבות מבט אקראי או ראשוני. הייתי חייב לעבור תהליך של צמצום וכיוונון פנימי, שינוי כואב אך הכרחי של ההיררכיה שקיימת בכל נשמה נושמת – המבנה שמשקף את המיסטיות שבצורת אלוהים חיים.

למרות זאת, אמי נפגעה עמוקות. היא הפסיקה לבכות בפתאומיות. היא דיברה באופן ברור, ללא היסוס, "לא, אלכסנדר. לא. לא לכך התכוונתי." הביקורים שלה בחדרי, הניסיונות שעשתה לנהל אתי שיחות סרק – מאמץ קשה וכמעט לא טבעי לדידה של אמי – פסקו לחלוטין.

הנהלור, אחותו התאומה של החזן, גרה בגרוס פוינט, פרבר אמיד של דטרויט לחופי אגם סנט קלייר, מעברו השני של הנהר מווינדזור. הנהלור היתה שונה הן מאמי והן מברניס. אמי וברניס, לבד מכן שהיו מנוגדות זו לזו במראה ובאישיות, חלקו במשותף מה שנתפס באוזן הילדותית שלי כמבטא רגיל – כלומר, אנגלית שדוברה במבטאים נשיים וקנדיים. שתיהן השתמשו, להבנתי המוטעית, בשפה אחת ובצורת דיבור אחת. הנהלור, לעומתן, דיברה אנגלית בדגש ובתחביר זר. היא היתה מעשנת כבדה והיה לה קול צרוד. בדומה לחזן, הנהלור שלטה באופן מושלם בצרפתית ובגרמנית, ועברה בקלילות ובספונטאניות משפה אחת לשניה. כשאבי היה מתחיל לדבר בגרמנית הרשמית שלמד מהוריו ושאותה תמיד רצה ללמד אותי, הוא היה נושם עמוקות ועוצר לרגע, כמו מכין את עצמו להרים מתג כבד.

הנהלור היתה שונה מאמי ומברניס מבחינות נוספות. כמו אחיה היא היתה גבוהה, רזה, ושיערה היה לבן. היא עבדה כסוכנת הבית הראשית של הנרי פורד השני , ותמיד לבשה חולצה לבנה נוקשה ומעומלנת, בעלת צווארון גבוה ושרוולים ארוכים. הנהלור שמרה את הדת שלה בסוד. מר פורד, כך התעקשה, לא היה סובל את הנוכחות שלה בבית שלו אם היה יודע את האמת (זאת על אף שלא היתה לה הוכחה לכך וייתכן, כך אמרו לי, שטענתה היתה מופרכת לחלוטין). כדי להשלים את התחפושת שלה ענדה שרשרת זהב דקה עם תליון עדין של צלב, אפילו בימי החופשה שלה, אפילו כשהיתה מבקרת את אחיה בווינדזור. נראה היה שהיא מתענגת על התחפושת הקטנה שיצרה לעצמה, על התחבולה ארוכת השנים. יכולתה ללכת ברחובות המהודרים של גרוס פוינט כנוצריה גרמה לה סיפוק רב. פעם הסבירה לאמי ולברניס, "כשאני הולכת ברחוב זו רק אני, מדמואזל הנהלור הזקנה, comprends? ולמרבה העונג אפשר לומר שאני כמעט בלתי נראית. רוח רפאים שמחה ומרוצה."

אבי מעולם לא מתח ביקורת גלויה על הצלב הקטן והמוזהב שלה, על אף שתמיד הביט בו באי נוחות ניכרת. הנהלור היתה משיבה לו מבט מתחת לריסים הבהירים שלה, משחקת בתליון הקטן, ופורצת בצחוק. השיניים הגדולות והעקומות שלה היו נחשפות, זהות לשיניו של החזן. "אוי, רבי. C'est juste un jouet – ein Spielzeug sozusagen! אין לזה שמץ של משמעות לגבי! אלה רק שני מקלות צעצוע מטופשים שמכים אחד את השני על הראש. קליק! קלאק!"

הנהלור גרה באחוזה של פורד, באגף של הבית המרכזי, ועבדה שם במשך שנים רבות, גם אחרי הגירושים הראשונים של מר פורד. הייתי רואה את הנהלור כשהיתה באה לווינדזור בראש השנה או בחגים אחרים לאכול ארוחת צהריים עם החזן וברניס. הנהלור היתה מגיעה במכונית תכלת מבריקה עם גג פתוח, שגרמה לי לחשוב שהיא עשירה, זאת על אף שלפני העלייה הקטנה שלי לרגל, עושר עדיין היה מונח די מופשט לגבי. למרות שזה היה יום של קודש, היא היתה חונה ממש מול הבית של החזן, בשכנות לבית שלנו, בדיוק בשעה שכולנו חזרנו מבית הכנסת. גם הורי וגם החזן וברניס לא נהגו בשבת או בחג.

הנהלור אף פעם לא לקחה חלק בתפילות, ולו רק בשביל לשמוע את אחיה שר, אפילו שקול הטנור היפה שלו היה שם דבר.

לפעמים אפילו אנשים זרים היו באים לבית הכנסת שלנו כדי לשמוע אותו. אישה נוצריה אחת שהיתה בעלת חנות תכשיטים יוקרתית בווקרוויל היתה באה עם הבת הקטנה שלה פעם בשנה, בראש השנה. יכולתי לראות אותן רק מרחוק - מכיוון שישבו תמיד מאחור בעזרת הנשים ועזבו לפני סוף התפילות - והילדה המוזרה הזו, שהיתה לבושה בהידור בדומה לבת מלך ספרדית, הציפה אותי בשילוב של רחמים וזוועה. לפעמים הייתי תופס אותה מביטה בי.

אמי שאלה פעם את הנהלור, "למה את אף פעם לא באה לשמוע את אחיך? הוא כל כך נפלא! כולם באים רק כדי להתפעל ממנו." ואז הוסיפה בחיוך ובלחישה רמה, "ואת יכולה לדלג על הדרשה של בעלי על אלוהים והדברות שלו והנוכחות האלוהית בעולם שלנו."

"אוי, אני בכלל לא מוסיקלית," אמרה הנהלור. "אוזני אבן יש לי." היא הכתה בקלילות בזוג אגרופים על הרקות שלה. "פעם חשבתי שאנחנו כל כך דומים, אבל ברנהרד ירש את כל הכישרון במשפחה! זה כמובן כל כך לא הוגן להיות התאומה בלי כלום, ועם קול כל כך נורא כמו שלי!"