מחווה יהודית לילדי הזרים
הם חוגגים את מועדי ישראל, לומדים בגן עם ילדיכם וחולמים לשרת בצבא, אבל נתונים לסכנת גירוש מיידית
אילו סיפרו לכם שבישראל מתקיימת קהילה החיה בתנאי מצוקה קשים, ובכל זאת שיעור הפשיעה בקירבה הוא אפסי; אילו דיווחו כי בקהילה צנועה ומנומסת זו התפתח מערך של עזרה הדדית למופת, ואין היא זועקת (זעקה לגיטימית) למדינה ולשאר הציבור שיעזרו לה; אילו הוסיפו שאותה הקהילה חשה אהבה כבירה למדינה הזו, ורק רוצה להשתייך אליה ולתרום לה; שהיא מרותקת בחום למסורת ישראל ורוצה להגביר את מעורבותה בה - סביר להניח שרובכם הייתם שמחים וגאים על כך שקהילה שכזאת מתקיימת בישראל. כמובן, אילו סיפרו שרוצים לגרשה מכאן על טפיה, הייתם ודאי מתקוממים.
קהילת העובדים הזרים היא בדיוק קהילה כזו, והחל מהחודש שעבר נתונים גם ילדיה, הישראלים לכל דבר, לסכנת גירוש מיידית. נכון שבכל רחבי העולם המערבי מהגרי עבודה נתקלים בחוקי הגירה נוקשים, אבל הם גם זוכים לא פעם להכרה.
ישראל, כידוע, היא "מדינה יהודית", ולא "מדינת היהודים בלבד". מתוך התפישה הזו התגבשה מחווה חד-פעמית, שיזם שר הפנים לשעבר אברהם פורז ולגלגולה הנוכחי אחראי מחליפו רוני בר-און. במסגרתה הוחלט שילדי העובדים הזרים בני השש ומעלה, שהם ישראלים לכל דבר בשפתם והתנהגותם, יקבלו תושבות קבע בארץ. בעתיד אף יוכלו לקבל אזרחות, בכפוף לשירות בצה"ל. המחווה הזו מעניקה גם תושבות קבע למשפחתם הגרעינית של אותם ילדים.
מחווה זו חשובה ומובורכת, אך היא משאירה מחוץ לתמונה את הילדים בני השש ומטה, שגם הם ישראלים לכל דבר ולרוב אינם מכירים שום מקום אחר. החל מחודש ספטמבר, עם תום תקופת ההרשמה לזכאות, חשופים ילדים אלה לסכנת גירוש. אותם ילדים, שחוגגים בגניהם את חגי ישראל, רואים עצמם חלק מהעם בישראל ומזדהים איתו (והציבור מוזמן לבקר בגנים במתחם התחנה המרכזית בתל-אביב ובמוקד הסיוע לעובדים הזרים ולהיווכח בכך), צפויים להיות מגורשים למדינות זרות להם לחלוטין, כשלחלקם אין אזרחות כלשהי. זו אולי החלטה חוקית, אבל בהחלט לא כזו שפועלת לטובת האינטרס הישראלי או ההומאני.
לא ניכנס כאן לשאלה, עד כמה חייב העולם הראשון חוב מוסרי לעולם השלישי. מספר שאלות מיידיות יותר עומדות על הפרק: האם גירוש אותם ילדים - שמספרם כולל משפחותיהם זניח מבחינה דמוגרפית, רק אלפים בודדים לפי הערכות שונות - איננו בגדר אטימות אנושית בסיסית? ויתרה מכך, האם גירוש של קהילה כה נפלאה, על ילדיה חדורי אהבת הישראליות והיהדות, אינו הפסד גדול למדינה, לעם ולרוח הקהילתית בישראל? והאם אין במחווה רחבה יותר, שבצדה הכרה בינלאומית חיובית, משום מימוש מהותה של המדינה היהודית במובנה העמוק?
הכותב הוא עיתונאי ודובר איגוד העובדים האפריקאיים בישראל
לפנייה לכתב/ת 
להשתייך ולתרום
צילום: דני דגן
מומלצים
