מי יישאר אם נדיח את כל האחראים לשחיתות?
בכל פעם שנחשף מחדל או מעשה שחיתות חדש בצמרת המדינה או הצבא, עולים מייד קולות הדורשים הדחה. אבל אם ננסה להרחיק את כל מי שסרחו, לא יישאר כאן אף אחד. וכך, במקום לקיחת אחריות אישית, אנחנו מקבלים פיברוק ראיות, הטלת רפש בחושף השחיתות וגלגול האחריות על אחרים. והמטריד בכל זה הוא שהציבור הישראלי כבר הפסיק להזדעזע
במסגרת הדיונים התקשורתיים בהשלכות מלחמת לבנון השנייה והתנהלותם של צה"ל ומפקדיו בעת המלחמה, ציין אחד המרואיינים ברדיו, כי למרבה הצער אי אפשר להדיח את כל מי שסרח, כי אם ידיחו את כולם, לא יהיה לנו יותר צבא. אמר, וצדק. בדיוק כפי שאי אפשר להדיח את כל הפוליטיקאים, ראשי הרשויות המקומיות, מפקדי המשטרה, פקידי הממשלה הסורחים, ראש הממשלה, נשיא המדינה וכו'.
הדחה, פיטורין או השעיה הם צעדים ראויים, אך ורק כאשר מדובר במקרים יוצאי דופן. במצב הנוכחי, נורמות ההתנהלות הנמוכות בישראל מסכנות את עצם קיומנו, אבל הן משקפות את התנהלותה של רוב רובה של המערכת הישראלית, ואם ננסה להרחיק את כל מי שסרחו, לא יישאר כאן אף אחד.
אחת התופעות המדאיגות ביותר היא תגובת הציבור נוכח השחיתות או היעדר האחריות על מקצועיות לקויה. הציבור הישראלי אינו מזדעזע. נדמה, שהוא מקבל בהבנה יתרה את כל חולשות הנפש, עוולות הכוח או נחיתות המוסר, ואף מתייחס בציניות בלתי מבוטלת למי ששואפים לרמה אנושית גבוהה יותר. את יצחק רבין ז"ל ופרשת חשבון הדולרים מזכירים היום רק כדוגמה לתמימות ילדותית, שפסה מן הארץ. ואכן, זוהי "תמימות" כביכול, שפסה מן הארץ שלנו, אבל לא מן העולם הנאור, שאליו אנחנו מתיימרים להשתייך.
איך אומרים בעברית accountability
ההתנערות הישראלית הטיפוסית מאחריות מלווה בדרך כלל בפיברוק ראיות, הטלת רפש בזולת ונקיטת כל צעד אפשרי, כדי שעובר העבירה "ייצא צדיק", ואילו האחריות והאשמה יועברו הלאה.שוב ושוב אנחנו נחשפים לדוגמאות שבהן הישראלי מדלג בקלילות מעל משוכת האחריות האישית - אותה משוכה שהפכה בעולם המערבי לאבן יסוד של ניהול נאות, ובעברית אין לה אפילו שם: accountability.
מדובר בשילוב של מתן דין וחשבון עם לקיחת אחריות על התוצאות. כאשר מדובר באנשי ציבור, התהליך כולו צריך להתבצע בפומבי. אם אדם פרטי מזיק לזולתו, הוא יכול להתנצל ולפצותו בחדרי חדרים. אבל אישיות ציבורית צריכה לנהל את ה-accountability שלה ברמה הציבורית. נכון, הציניים יגידו, שבקשת סליחה ציבורית היא לא יותר מאשר מכבסת מילים, שמסייעת לחלץ את האדם מהסבך, אבל מעשה הסליחה הפומבי נושא עמו בכל זאת משא משמעותי, שלא נמחק על נקלה.
את השיעור הזה כבר מכירים היטב בעולם המודרני, ואפשר לסמן אותו כאחת הסיבות לריצתם הנחפזת של עברייני הבקדייטינג בארה"ב אל הרשויות, שם הם מבקשים יפה סליחה, מרכינים ראש, מודים בחטאם ויודעים שהתמורה ללקיחת האחריות תהיה עונש קל ומתחשב יותר. אפילו ברמת שיקולי הכדאיות קל להבין זאת: לציבור כדאי לעודד את העבריינים להודות במעשיהם ולקחת עליהם אחריות, כדי שלא יהיה חייב לבזבז משאבים מיותרים על הוכחת אשמתם.
קובי אלכסנדר, למשל, לא היה בשיעור הזה, כי בשום מוסד ישראלי לא מלמדים שיעור כזה, ושום מנהיג ישראלי בן ימינו לא מאמץ את הדרך הזו באופן שיטתי, כדי להוות דוגמה אישית. אם בית המשפט האמריקני יכניס את אלכסנדר לשנים ארוכות בכלא (אם יוסגר ויגיע למשפט בארה"ב), כפי שעשה עם עברייני אנרון, טוב תעשה החברה הישראלית אם תנסה להבין, איך התנהלותו של אלכסנדר משקפת את התפוררות המצפן החברתי של כולנו - הן בהקשר של מעשה הבקדייטינג עצמו, אבל הרבה יותר מכך בהקשר של בריחתו והניסיון להתנער מאחריות.
בעולם האחריות החברתית, accountability הוא עקרון יסודי, המשולב עם עקרון השקיפות. הקפדה על קיום שני העקרונות הללו מבטיחה התנהלות תקינה, כי מה שלא ניתן להציג בפומבי ולתת עליו דין וחשבון, לא היה צריך להתרחש, כנראה.
המינויים בצה"ל - לא "הכל כרגיל"
פרשת המינויים האחרונים בצה"ל לוקה באותם ליקויים. ההודעה בדבר המשך הקריירה הצבאית של מפקדי האוגדות, שלחמו בלבנון, נעטפה באריזה מטכ"לית של רצון "לייצב את המערכת". אך מנגד, קצינים בכירים אמרו לתקשורת, כי "משודר כאן מסר בעייתי. המשמעות היא שאין לנו שכר ועונש".ואכן, מבלי להידרש למצב החקירות השונות של המלחמה, המינויים הללו והעיתוי שלהם מבטאים התעלמות מנורמות של התנהלות תקינה. לקיחת אחריות אין משמעה בהכרח פיטורין או הדחה, אבל היא כן מחייבת אקט ציבורי, שמשדר אחריות ותובנות חדשות ויש בכוחו לעורר אמון שנפגע. התנהלות של "הכל כרגיל" איננה יכולה לייצב מערכת רעועה. היא בסך הכל דוחה את הקץ, שעלול להיות חמור עוד יותר.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
