שיעור תשיעי: הנתק בין מדדי צמיחה למדדי רווחה

בשנת 2005 נתבשרנו שתי בשורות מעניינות: ראשית, היתה זו שנת שיא בכלכלה הישראלית. הצמיחה שברה שיא של 5%, רמת החיים עלתה והאבטלה ירדה. מאידך, פורסם דו"ח העוני ובו הבשורות העגומות על המשך מגמת התרחבות והעמקת העוני. האם 2005 היתה שנה טובה או רעה? בשיעור שלפניכם נדגים את הנתק ההולך ומתרחב בין הנתונים הכלכליים היבשים למציאות עצמה.  

למה יש צורך בצמיחה?

על-פי התפישה הכלכלית הרווחת, הצמיחה היא המטרה אליה יש לכוון את כלכלת המדינה. ברמת המיקרו, העסקים חייבים לצמוח, שכן מטרתם הראשונה היא לייצר רווחים למשקיעים. הצמיחה, שמשמעה גידול ברווחים, מאפשרת חלוקת דיווידנדים שמנים יותר למשקיעים. בימים אלו מימון העסקים מתבצע באמצעות שוק ההון, ושם יש להיאבק על כספם של המשקיעים. נתוני צמיחה טובים ימשכו משקיעים, וכך העסקים יוכלו להתפתח ולשגשג.

עסקים צריכים לצמוח גם כדי ליהנות מ"יתרון הגודל" בייצור, לתפוס נתח שוק גדול יותר או כדי לצבור כוח מול עסקים אחרים. לא מזמן שמענו על ניסיון ההשתלטות של נוחי דנקנר על בנק הפועלים, ותרגיל ההתחמקות שביצעה שרי אריסון בכדי

למנוע זאת. המהלך של אריסון דרש משאבים כספיים ניכרים ובלעדיהם היא היתה מפסידה את השליטה בבנק.

אך לא רק העסקים מכווני צמיחה, גם משקים שלמים ומדינות חייבים לצמוח. ראשית, יש להדביק את הילודה. בישראל של ימינו האוכלוסייה גדלה ב-1.7% מדי שנה, ולכן אם לא נגדיל את הכלכלה ב-1.7% הרי שלכל אדם יהיה נתח קטן יותר ב"עוגת" הייצור והצריכה. מעבר לכך, בכדי לצמצם את האבטלה יש להגדיל את היצע המשרות ולכן על הצמיחה להיות גדולה יותר מגידול האוכלוסייה. גם אם לא היתה אבטלה, הרי צמיחה כלכלית משמעה שממוצע שכרו של כל עובד גבוה יותר - ולכן גם הרווחה גדולה יותר.

כיום גם המדינות, בדיוק כמו עסקים, נלחמות על כספם של משקיעים. לכן נתוני צמיחה ימשכו משקיעים שיאפשרו בניית מפעלים ומתן משרות לעובדים. מאידך, ליברליזציה של שווקי ההון מאפשרת לבעלי ההון הזרים למשוך את כספם בין ליל, ולכן על הממשלה להמשיך ולהראות אטרקטיביות למשקיעים כדי שימשיכו לנתב אליה את הונם. הצמיחה מתוארת גם כגורמת לשיפור באיכות הסביבה, כיוון שבמדינות המערב המצליחות ישנה מודעות סביבתית גבוהה המניבה השקעה באיכות הסביבה, בעוד בעולם השלישי הזיהום פושה. 

מהי, בעצם, הצמיחה הזו? 

צמיחה הינה גידול מתמשך בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש. התמ"ג הוא הערך הכספי של סך כל הסחורות והשירותים המוגמרים המיוצרים במשק במשך שנה. למה מוגמרים? כדי שאם מפעל מייצר שרוכים ומפעל אחר קונה אותם כדי לייצר נעליים, לא נחשיב את השרוכים פעמיים בחשבונאות הלאומית. תמ"ג לנפש הוא התמ"ג המחולק במספר הנפשות במדינה - כך ננטרל את הגידול באוכלוסייה כשנבחן את הצמיחה.

הטענה הבסיסית של הכלכלנים היא שצמיחת התמ"ג לנפש לאורך זמן היא מדד טוב לשיפור ברווחה. ומדוע? היות ויותר תמ"ג משמעו שיוצרו בארץ יותר מוצרים, מכאן שגם נקנו יותר מוצרים. מי שקונה עושה את זה מרצונו החופשי, מכאן שמצבו טוב יותר עם המוצרים שקנה מאשר בלעדיהם - ומכאן שיותר קניות משמען יותר רווחה. מ.ש.ל.

אך מחקרים שניסו למצוא התאמה בין תוצר לנפש ובין מדדי רווחה, הבוחנים את רמת העוני, האבטלה, איכות הסביבה והזיהום, החינוך, הפשיעה והאלימות ועוד, לצד סקרי אושר או שביעות רצון רחבי היקף, הראו תוצאות לכאן ולכאן. בעיקר ניכר כי בעשורים האחרונים המתאם בין הצמיחה לרווחה הולך ונעלם. מדוע זה קורה? ולמה התמ"ג אינו מדד רווחה יעיל?  

רק העשירונים העליונים נהנים 

אם נבחן את נתוני הצמיחה בארץ לפי עשירונים, ראשית נראה שבישראל צמיחה מתמדת למעט אירועים נקודתיים של מיתון. אך כשבוחנים את העשירונים השונים מגלים תמונה מעניינת: העשירון העליון עוקב באופן די מדויק אחר גרף הצמיחה המתמדת; העשירון השישי מדשדש לו עם צמיחה אפסית; ואילו העשירון השני לא צומח כלל. כך שההבטחה הגדולה של כלכלת השוק החופשי, לפיה העושר יחלחל מהעשירונים העליונים אל התחתונים, לא מתקיימת.

יש לזכור שכלכלנים מצדיקים פערים חברתיים בטענה שרק לשכבת בעלי הון יש אמצעים ויכולת להשקיע בפיתוח כלכלי, שבסופו של דבר מגדיל את רווחת כלל האזרחים. אך אם נבחן את חלוקת ההכנסות נטו למשקי בית בין השנים 1994 עד 2004 על-פי נתוני הלמ"ס ובהתאמה למדד המחירים, נמצא כי רק שני העשירונים העליונים שיפרו את הכנסתם בעשור זה. יתר 80% אוכלוסיית ישראל מסתפקת בשנת 2004 בהכנסה פחותה מזו שהשתכרה עשור קודם לכן. נדגיש שנתונים אלו מתחשבים בהכנסה מעבודה בלבד, בעוד הוספת ההכנסות מהון היתה מטה את המספרים לטובת העשירונים העליונים עוד יותר. מכאן שלמרות הצמיחה המהירה, רוב אוכלוסיית ישראל הידרדרה במהלך העשור שנבדק הן באופן יחסי והן באופן מוחלט.

גם אם ההידרדרות היתה יחסית בלבד, מחקרים מוכיחים כי קיים קשר ברור בין שוויון כלכלי ולכידות חברתית. בחברות שוויוניות סביר הרבה יותר שאנשים יבטחו זה בזה, ומדדי הון חברתי מצביעים על מעורבות קהילתית חזקה יותר ועל שיעורי אלימות נמוכים בהרבה. מחקרים אחרים, שערכו אפידמיולוגים כמו ריצ'רד ווילקינסון, הראו שתוחלת חיים ארוכה נמצאת בהתאמה להכנסה ולשוויון. דהיינו, אי השוויון רע לתוחלת החיים הן של העניים והן של העשירים.  

הרווחה פוגעת בצמיחה

כמדד רווחה, התמ"ג שגוי בכך שאינו מתחשב בפעילויות רבות המשפרות את הרווחה, אך אינן כרוכות בתשלום: פעילות משפחתית, עבודתם של עקרי הבית, פעילות קהילתית והתנדבותית, ייצור עצמי ופעילויות פנאי ורוגע. מאידך, המרוץ המתמיד להגדלת הפעילות הכלכלית מחבל בהן, כך שבמובן זה הגדלת התמ"ג מקטינה את הרווחה - אנו עובדים שעות רבות מדי ואז קונים מוצרים רבים מדי בתקווה שהם יחפו על החסך בפעילויות החברתיות שנפגמו. כיוון שהצריכה אינה מסוגלת לספק את הצרכים הללו, מתפשטת תחושת הריקנות וחוסר המשמעות.

לצד התעלמות מפעילויות חברתיות, התמ"ג בעייתי גם בכך שהוא סופר לצד החיוב פעילות כלכלית שאינה תורמת כלל לרווחה. הגנה כנגד פשיעה ותיקון נזקיה (בארצות-הברית, למשל, שוק מערכות אבטחה הגדיל את התמ"ג ביותר מ-65

מיליארד דולר בשנת 1995), תאונות דרכים ונזקיהן (2.5% מהתמ"ג בישראל), מחלות, דיאטות וגירושין (עלות עו"ד, רכישת חדשה ומימון טיפול בילדים) - כולם מגדילים את התמ"ג.

הרס הסביבה, הימנעות מהשקעה במערכות סינון, טיהור ומיחזור למשל, מאפשר להגדיל את הפעילות הכלכלית, למרות שהוא מייצר חובות לדורות הבאים. בנינו ונכדנו ייאלצו לנקות את המים, האוויר והאדמה שזיהמנו, ותהליכים אלו יעלו יותר מאשר הרווח שנוצר כתוצאה מהזיהום. מצד אחר, אנו מנצלים משאבים מתכלים כמו נפט, גז או נחושת, אך החשבונאות הלאומית אינה מגדירה את הניצול כשחיקה של ההון הטבעי אלא כהכנסה - שגיאה שבעסק פרטי היתה נפסלת גם על-ידי מנהל חשבונות מתחיל.

מחירה של הצמיחה

את החשבונאות הלאומית פיתח הכלכלן סיימון קוזנץ (Simon Kuznets) בשנת 1932. מטרתו היתה לכמת את הפעילות המשקית כמדד לעוצמה בזמן מלחמת העולם. אך עד מהרה הפך המדד לאבן הבוחן של היכולת הכלכלית, ולאחר מכן גם של הרווחה בחברה. בעקבות הביקורת על התמ"ג כמטרה לאומית החלו כלכלנים לברר את מחיר הצמיחה. בתחילת שנות ה-70 פותח מדד MEW לרווחה כלכלית. החישובים שבוצעו הראו שה-MEW מתנהג בדומה לתמ"ג, והוא עולה בעולם המערבי בהתמדה. אך 20 שנה לאחר מכן, הכלכלנים הרמן דיילי וג'ון קוב בחנו שוב את המדד ומצאו שבין השנים 1947 עד 1965 ההתאמה פחתה. בעוד התמ"ג המשיך לעלות, מדד הרווחה התחיל לרדת.

בהמשך פותחו מדדים נוספים, בהם ISEW ,GPI ואחרים. המודל לפי נערכו המדדים הללו כלל ניסיון לתקן את הצריכה הלאומית בכדי לקבל אומדן רווחה אמיתי. הוספו הערכות לגבי עבודות בית, התנדבות, קהילה ושירותי הסביבה, הופחתו עלויות הפשיעה, תאונות הדרכים, ניצול המשאבים ודילול הסביבה, נזקי בריאות, הפסד זמן מנוחה ועוד. התוצאה תמיד היתה דומה: התמ"ג עולה ועולה, המדד החדש עולה באופן דומה עד שנות ה-70 או ה-80 של המאה הקודמת - ומאז הוא עומד במקומו או אפילו יורד.

המסקנה הנובעת מכך היא כי מאז שנות ה-70 אנו חווים צמיחה שאינה בת-קיימא. אנו מציגים צמיחה כלכלית על חשבון דלדול משאבי הטבע ופגיעה במערכות הסביבה והחברה. כלומר, אנו ממשיכים להציג את שחיקת ההון החברתי והסביבתי כהכנסות וכרווחים. בניגוד לעמדה המקובלת בקרב הכלכלנים הצמיחה גובה מחיר כלכלי, סביבתי וחברתי שהולך וגדל. לכן מנקודה מסוימת מחיר הצמיחה עולה על התועלת שהחברה מפיקה ממנה, ומעבר לנקודה זו צמיחה נוספת מזיקה. עבור כלכלנים, אנשי עסקים ופוליטיקאים, זוהי תובנה קשה לעיכול.  

צמיחה אמיתית או מדומה

ראשית, יש לפתח בישראל מדדי צמיחה אלטרנטיביים, בדומה למדדים הקיימים במדינות מערביות רבות. יש "לגייר" מדד רווחה כזה בהקדם, משום שרק כשיהיה בידינו נוכל לדעת אם הצמיחה בישראל אמיתית או מדומה.

נוסף לעריכת מדדים חברתיים, דרושה התערבות ממשלתית שתקדם צמיחה בת-קיימא. קיים כשל שוק בשיתוף דורות העתיד, שכן בנינו ונכדינו אינם שותפים לעסקאות שמתקיימות ולכן האינטרסים שלהם, והמחיר שייאלצו לשלם עבור הנזקים להם אנו גורמים היום, לא נלקחים בחשבון. לכן חייב להיות מנגנון רגולציה שיכוון את הצמיחה לממדים בני-קיימא.

הצורך בצמיחה חומרית אינסופית מציף אותנו בפרסומות, מוצרים מיותרים ולחצים חברתיים ופסיכולוגים לצרוך עוד ועוד. הצריכה המטריאלית נותנת סיפוק מידי אך קצר מועד, ובטווח הארוך דווקא עולה התסכול והדיכאון. רק מעבר לצמיחה לא חומרית יאפשר צמיחה שאינה דורשת משאבים ואינה מזהמת ומעמיסה על הסביבה. מאידך, צמיחה אישית, רוחנית ותרבותית, מעשירה וגורמת סיפוק אמיתי ארוך טווח. רק צמיחה לא-חומרית יכולה להימשך לאינסוף ולאפשר לנו חיים מספקים ומאושרים.

ד"ר שחר דולב ודרור רשף הם חברי "הפורום הישראלי לכלכלה בת-קיימא" 

רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

• תמונת מצב חברתית 2005 / דו"ח הכולל נתוני צמיחה של מרכז "אדוה"  
  

• ממדי העוני ופערים בהכנסות 2005 / דו"ח העוני השנתי של המוסד לביטוח לאומי
  

• השוואה בינלאומית  של התמ"ג לנפש  
• "כלכלה בעולם עמוס" / מאמר מאת הכלכלן האקולוגי הרמן א' דיילי, מתוך מגזין "סיינטיפיק אמריקן"
• "רגע אחד, למה תמ"ג?"  / מאמר המציג השגות על התמ"ג שהפך לטוטם בכלכלת המערב
  

המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.