הדברים שאנחנו עושים בשביל פירורים של אהבה
שמעתי את המשפט הזה בתוכנית של אופרה ווינפרי והתחברתי אליו בגופי ובנפשי. לעיתים כל כך קרובות אנחנו מוצאות את עצמנו נלחמות על אהבות, נלחמות על קשרים, לא רק עם הגברים בחיינו אלא בכלל - מסתפקות במה שיש
המשפט הזה חדר לנשמתי, הרגשתי שאני מתחברת אליו ומבינה אותו מבפנים, בגופי ובנפשי. ויותר מזה, הרגשתי שכל אשה שדיברתי איתה אי פעם תרגיש אותו דבר כשתשמע אותו.
התחברתי אליו, כי לעיתים כל כך קרובות אנחנו מוצאות את עצמנו נלחמות על אהבות, נלחמות על קשרים, לא רק עם הגברים בחיינו אלא בכלל - מסתפקות במה שיש. התחושה שלי היא שככל שהזמן עובר אני וחברותיי נאלצות לעמוד בסטנדרטים יותר ויותר מחמירים, וזה גובה מאיתנו מחיר כבד. האם באמת אפשר להיות יפה, חכמה, אמא, בת זוג, בת, אחות ,חברה, אשת קריירה, וכמובן לשמור על חיים משלנו, על הזהות שלנו, על תחומי העניין שלנו? עד כמה באמת אנחנו מרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, בחברה שמתייגת אותנו באופן תמידי?
אף פעם לא קיבלתי במשחק "כדור אהבה" את הכדור
כמעט כל חיי הסתפקתי בפירורים של אהבה. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ה', והיו מסיבות כיתה, אף פעם לא הזמינו אותי לרקוד. אף פעם לא קיבלתי במשחק "כדור אהבה" את הכדור. כשהייתי קטנה, תמיד היתה ילדה יותר יפה בכיתה.
בגיל ההתבגרות כל הזמן התאהבתי בבחורים בלתי מושגים, כאלה שלא שמו עליי, שלא ראו אותי ממטר. דווקא אותם רציתי. ועדיין תמיד היתה ילדה יותר יפה בכיתה.
ואני - הייתי ילדה שמנה, שהשמינה עם השנים כתוצאה מדיאטות חוזרות ונשנות שנחלו כישלון מוחץ כל פעם מחדש, ובכל פעם מחדש חוויתי דחייה. עד שבסופו של דבר כבר לא רציתי. הסתובבתי שנים עם המשפט "אני לא צריכה אף אחד" והמשכתי לאכול, בניתי חומות.
כך העברתי את רוב שנות חיי. נכון שלמדתי, התפתחתי, אבל היתה תמיד הכחשה לגבי הצורך באהבה, במגע.
היום, כשאני בת 27, עם 25 ק"ג פחות, כשאני נראית מצוין (אם יורשה לי להעיד על עצמי), אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על העבר ועל התהליך שהוביל אותי כל חיי להסתפק בפירורים של אהבה.
מה גורם לבחורה יפה, חכמה ומעניינת לראות את עצמה כמישהי שצריכה להסתפק במה שיש, לא לשאוף, לא לרצות?
לקראת דייטים הייתי ממש מתפללת שיאהבו אותי
עד לפני שנה או שנתיים, כשיצאתי לדייטים תמיד חששתי שלא יאהבו אותי. הייתי ממש מתפללת שיאהבו אותי. לא חשבתי לרגע על האופציה שאני לא אוהב, שבעיניי הבחור לא ימצא חן ולא יענה על הציפיות שלי. תמיד הפחד הזה שלא יאהבו אותי.
כמו הדייט הראשון שהיה לי דרך האינטרנט. קראו לו נמרוד. בחור מבוגר ממני בעשר שנים. החלפנו תמונות, דיברנו קצת בטלפון והחלטנו להפגש. הפגישה נקבעה בטיילת, כמו כל הפגישות שלי, כי אוויר הים הכרחי על מנת שארגיש נוח, עד כמה אפשר בסיטואציה שכזו. ובמילים אחרות - מקום בו יש פחות אנשים ופחות פדיחות במקרה של דייט לא מוצלח.
כל הגוף שלי רעד מהתרגשות, ובכל זאת התגברתי והלכתי. הרגשתי שהבטן מתהפכת לי מבפנים, שבא לי להקיא. הגוף שלי פחד. אני פחדתי.
הגעתי ראשונה, כמובן, תמיד אני חייבת להקדים, וחיכיתי לו. אהבתי את המראה שלו. הוא לא היה חתיך, אבל הוא היה חמוד, גבוה מאוד, לבוש נחמד והקרין סוג של נינוחות שהיתה מאוד חשובה לי.
התחלנו ללכת. הטיילת לא ארוכה במיוחד, הלכנו מהר, מהמתח, וחזרנו. לבסוף התיישבנו על אחד הספסלים. דיברנו כל הזמן, אם כי ככל שהזמן עבר היו יותר ויותר שתיקות. דיברנו על הלימודים שלי, על העבודה שלו, על ההורים שלנו, על האחים שלנו, ובעיקר על עצמנו. בלי ששמתי לב הזמן עבר, ופתאום קלטתי שהוא מחבב אותי, שהוא נשאר איתי.
הוא שאל אם הוא יכול ללטף את שיערי
יש! מישהו בחר בי! מישהו רוצה אותי! כמה נפלא, כמה מדהים! הוא שאל אם הוא יכול ללטף את שיערי. הרגשתי נבוכה, אבל עניתי שכן. לא העזתי לחשוב מה נוח או לא נוח לי. מישהו כאן עומד מולי ורוצה אותי, אז אם הוא רוצה ללטף לי את השיער שילטף, מה שעושה לו את זה, העיקר שהוא ירצה אותי.
התנשקנו. הרגשתי כמו בסרט. לא האמנתי שזה קורה לי, לא האמנתי למזלי הטוב. תפילותיי נענו, והנה הפגישה הראשונה שלי והיא הצלחה מסחררת.
הגיע הזמן ללכת. הוא ליווה אותי למכונית שלי, התנשקנו שוב וקבענו לדבר. הייתי מאושרת. אני לא מאמינה היום שזו בכלל הייתי אני, אבל זו אכן הייתי אני. וכמו הרבה פעמים כשאנחנו חושבות על בחורים שהיינו איתם, לתקופות אלה ואחרות, ולא מבינות מה לכל הרוחות עשינו איתם, כך גם אני חושבת היום על נמרוד. אבל אז - הוא רצה אותי, וזה כל מה שהיה חשוב.
למחרת ביליתי את כל היום בהתבוננות מעמיקה בסלולרי שלי, שהפך לאהובי ואויבי הגדול ביותר ביום שאחרי הדייט הראשון. התבוננתי בו כל כך הרבה וכל כך עמוק, שאנשים חשבו שמשהו לא בסדר איתי. מובן שככל שהסתכלתי עליו יותר, כך הזמן עבר לאט יותר. כל דקה שעברה בלי שהוא התקשר הלך הערך שלי וירד. החלטתי לשלוח לו הודעה.
רק אחרי כמה שעות הוא התקשר. בשעות האלה הספקתי לתאר לעצמי בראש עשרות סיטואציות, שבכולן הוא לא רוצה אותי, הוא לא יתקשר אליי, ובעצם בכל סיטואציה דמיינתי למה הוא לא רוצה אותי. באחת חשבתי שזה מפני ששלחתי לו הודעה וזה הרתיע אותו. באחרת חשבתי שהוא פשוט כמו הרבה גברים אחרים שחושבים שצריך לחכות כמה ימים עד שמתקשרים כדי שלא נתלהב יותר מדי ונחשוב חלילה שהם באמת מעוניינים בנו.
בקיצור, נפגשנו עוד כמה פעמים וזה נגמר. אילו הייתי יוצאת איתו היום, סביר מאוד להניח שפגישה שנייה בכלל לא היתה אופציה. כי היום, מי שרוצה אותי צריך לעבוד, להראות שהוא מעוניין. אין משחקים ואין מסיכות. זה לא מה שאני מחפשת. ונמרוד הוא דוגמה אחת מיני רבות שיש לי, לצערי, אם כי אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת. אחרי הכל, למדתי מכל האנשים שהכרתי בחיי, לטוב ולרע.
היום, אני שמחה לומר, זה אחרת.
היום אני מודעת לצרכים שלי, למה שאני רוצה, מה שאני מצפה. כשאני באה לדייט אני שואלת את עצמי אם אני אוהבת את מה שאני רואה ושומעת, ורק אחר כך, אם אכן אהבתי, אני שואלת אם הבחור שאיתו יצאתי אהב גם. ואני לא מתייסרת אם הוא לא, כי זה בסדר.
אני יודעת היום שלא כולם יאהבו אותי, שלא כולם צריכים לאהוב אותי. ככה זה. היום אני אוספת את כל הפירורים של העבר לסיפורים, מקלידה אותם לתוך קובץ במחשב ועוברת הלאה, משחררת אותם לחופשי. משחררת את עצמי.
אני יודעת שמחכה לי אהבה נפלאה, כזו שלא צריך להסתפק בה, כזו שהיא עולם ומלואו.
לפנייה לכתב/ת 
