מצאת אהבה מצאת אושר? לא בהכרח

אהבה רומנטית היא אולי הרגש הקרוב ביותר אל האושר. והמאפיינים הם על פי רוב אותם מאפיינים. בדומה לאושר, מקובל לייחס גם לאהבה תכונות כמו משמעות החיים, תפנית בחיים, שמחת חיים וחיי נפש. "עולם זה בלא אהבה כמוהו כעולם מת", אומר אחד מגיבוריו של אלבר קאמי בספרו "הדבר". נחזור אל קאמי מאוחר יותר.

מצאת אהבה מצאת אושר, כך על פי תפיסות שונות. אבל האם האהבה ראויה לחיבור הדוק כל כך עם האושר? אהבה היא אכן רגש המתייחס אל מכלול החיים שלנו, והיא אכן מחלחלת בתוכנו כמו תפנית בחיים ועם משמעות שרוצים להקדיש לה את החיים - ראו באגדות ובסרטים ובשיר השירים - ויחד עם זאת אהבה היא רגש מתנדנד, מטלטל וחסר מנוחה. ככה לא בונים שמחת חיים.

העניין הוא, שייתכן שגם האושר שברירי.

האושר הוא ארנבת חמקנית

יש השואלים, כותב הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל (1623-1662) בספרו "הגיגים", מה הטעם ביום תמים של רדיפה אחרי ארנבת שהצייד עצמו לא רוצה בה בחצר ביתו או על שולחנו? העיקר הוא הציד, ולא הארנבת, כותב פסקל. הצייד אינו מחפש שלל, אלא את הציד עצמו.

ציד ארנבות גורם לציידים אושר רב, בכך שהוא מסיח את דעתם מתלאות החיים. "ארנבת זו לא תשמור עלינו ממראה המוות והמצוקות, אבל הציד - המסיח דעתנו ממנו - שומר עלינו מפני מראה כזה".

"כשאומרים לאדם שיהא חי במנוחה, מתכוונים לומר לו שיהא חי חיי אושר", מסביר פסקל, אבל האושר הזה מנוגד לטבע האדם. "אנו מבקשים את המנוחה תוך מאבק עם כמה מכשולים; ואם גברנו עליהם, המנוחה נעשית קשה מנשוא. שכן, או שחושבים אנו על המצוקות הגורמות לנו סבל בשעה זו, או על המצוקות המאיימות עלינו". וגם אם "נרגיש את עצמנו חסויים מכל עבר, לא יתבושש השיממון להגיח על דעת עצמו מעמקי הלב, ששם שורשים טבעיים לו, ולמלא את רוחנו בארסו".

נקודת המוצא של פסקל היא פסימית. ככל שהאדם חושב על עצמו, הוא מודע לדברים הרעים שקרו לו, יקרו לו או ייתכן שיקרו לו, כולל מותו הוודאי ביום מן הימים, והוא אינו מסוגל להיות מאושר. "הוא חש באינותו, בנעזבותו, באי-מספיקותו, בתלותו, באין אוניו, בריקנותו, ועד מהרה מגיחים מעומק נפשו שיממון, דכדוך, עצבות, צער, רוגז ייאוש".

אולי גם אהבה היא סוג של הסחת דעת

אדם יכול להיות מאושר רק אם הוא מתרחק מעצמו, כלומר - מעסיק עצמו בעניינים שיכולים להסיח את דעתו. אפשר להסיח את הדעת באמצעות בידור, מעמד חברתי, התחבבות על האחרים, וגם בעזרת אמונה דתית או עיסוק בפילוסופיה. "להיות ראש הממונים על גביית מסים, או שר משפטים, או אב בית הדין העליון, מה פירוש הדבר אם לא להיות בעל מעמד כזה שמן הבוקר באים אל האיש מכל עבר המון בני אדם ואינם מותירים לו שעה אחת במשך היום לחשוב על עצמו?"  

המיתוס של סיזיפוס

גם אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות (1957), מגיע אל האושר מנקודת מוצא פסימית של חוסר מנוחה, של דרך שאין לה סוף.

סיזיפוס נענש על ידי זאוס לגלגל לעולמים סלע במעלה ההר. הסלע שהוא מצליח לגלגל אל הפסגה נופל מיד חזרה למטה, וסיזיפוס מצווה לגלגל אותו חזרה למעלה, וחוזר חלילה. הייאוש בהתגלמותו. אבל, כותב קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס" - "המאמץ כשלעצמו להגיע למרום יש בו די כדי למלא לבו של אדם. צריך לחשוב על סיזיפוס כמאושר".

הייאוש נובע מכך שהפסגה נתפסת כעיקר, כתכלית החיים, אבל כשהמשמעות של החיים היא בגלגול האבן ולא בהצבתה על הפסגה, סיזיפוס יכול להיות מאושר. הרי זה מה שהוא עושה בהצלחה מדי יום ביומו. במקרה כזה, דווקא השארתו של הסלע על הפסגה יכולה לפגוע באושרו של סיזיפוס.

קאמי מת במפתיע, בתאונת דרכים, עוד לפני שעמד בתוכנית שהציב לעצמו - לכתוב שלוש יצירות בנושא של אהבה. אבל אפשר להניח שהוא היה מתאר גם את האהבה כמעשה סיזיפי. ככל שאהבה דומה לאושר, כך היא גלגול בלתי פוסק, יומיומי, של משקל כבד. יש בה שיאים, כשמצליחים להגיע עם הסלע למעלה, ויש בה נפילות, כשהסלע מתדרדר בחזרה למטה, אבל היא עצמה לא בפסגה ולא בתהום, אלא בטלטלות הדרך שביניהן. היא לא יציבה, היא שברירית, נעה ברוח, ולכן היא תורמת לאושר הסיזיפי.

כמו טיול בהרים

אני משווה זאת לטיול בהרים. הטיול מוגדר לכאורה על פי המקום הגיאוגרפי אליו הוא מוביל, אבל המקום ההוא הוא לא באמת מטרת הטיול. הטיול משמח ומהנה בגלל ההליכה שבו. הקשיים בדרך שלפעמים מעיקים ומכבידים לא זו בלבד שאינם גורמים ייאוש, אלא דווקא מעצימים את ההנאה מהטיול. כך גם לגבי צפייה בסרט מרתק, המתח יוצר שאיפה הולכת וגוברת אל הרגע בו הכל נעשה ברור והמתח מתפוגג. אבל הרגע הזה הוא גם סופה של ההנאה מהסרט.

• ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.