זאת אני, תאהבו את זה או לא

ההתרחשויות ב"חלומות ראווה", הרומאן החדש של מרינה גרוסלרנר רבות ודחוסות. בחלקים מן הספר – המציץ לעולמה של קבוצת צעירים חסרי בית המחפשים מפלט מן העולם ב"ביתא", ספק בית ספק מחבוא שהם בונים לעצמם יחד – קשה לעמוד בטלטלות, ולעתים נדמה שהחוטים המקשרים בין העלילות המצטלבות, ההזיות, ההתרחשויות בעבר והווה הסוער מסתבכים עד כדי שאי אפשר יהיה להתיר אותם. גרוסלרנר מצדה אומרת שדווקא העלילה היא לא מה שמניע אותה לכתוב. ריח, צבע, תמונה - אלמנטים חושניים כאלה הם הניצוץ הראשון שממנו היא מתחילה. את כל המרקם הסמיך, המקפיץ את הדופק, היא בונה מאוחר יותר, מסביב.

"חלומות ראווה" (הרואה אור בסדרת "פרוזה עברית" בהוצאת "ידיעות ספרים") הוא ספרה השני של גרוסלרנר. קדם לו "לליה", שסיפר את סיפורה של ילדה עולה מברית המועצות הגדלה בשיכון באשדוד. ב"לליה" עתור השבחים ואהוב הביקורת היו לא מעט נגיעות אוטוביוגרפיות. גרוסלרנר עלתה ארצה מצ'רנוביץ בגיל חמש, וכצעירה ערכה מסע חניכה משלה בבארים של תל אביב. ב"חלומות ראווה" היא מתרחקת מכל אלה, ולמרות שאין ספק שאת הנסיבות הרגשיות הסבוכות שבספר היא מכירה באופן אינטימי, את תעודות הזהות הרשמיות של הדמויות היא תולה הרחק ממחוזותיה האישיים. "במובן העמוק, הספר הזה קרוב אלי ולנסיבות האישיות שלי לא פחות מהקודם, למרות ששם זה ברור יותר, כי זה סיפור על הגירה מרוסיה. בשניהם מדובר על שוליים ומרכז ועל צעירים שמנסים למצוא את דרכם בעולם. אמנם פונקתי מאוד ביחס לספר הראשון שלי, אבל גם קצת נמאס לי מזה שכל הזמן ראו בי מין מייצגת של העלייה הרוסית וגילו בי סוג של עניין אנתרופולוגי", היא מודה. "אז הלכתי הכי רחוק שאפשר וכתבתי על אתיופיה של המאה השלישית לספירה ועל עיראק של שנות הארבעים, כאילו הנה, אני יכולה לכתוב על כל דבר שאני רוצה, אני סופרת ואני לא רוסיית המחמד שלכם".

סוף טראגי בלתי נמנע

האריג הסיפורי המורכב שבנתה גרוסלרנר מכיל סיפורים בתוך סיפורים, פנטזיות ופיסות מיתולוגיה. לא תמיד קל להבין מי מדבר או חושב את הפסקאות, אבל ככל שמתמידים לצעוד בשבילים המפותלים שהיא מסמנת, כך מתבהרת התמונה, כמו נוף שמתגלה בהדרגה מתוך ענני ערפל. היא מעידה שכך בדיוק היא כותבת – בכתב יד, לפחות את הטיוטות הראשונות שלה – בחלקי חלקים השייכים לפרקים שונים מתוך הסיפור, אסוציאציות שמדלגות בין ההתחלה לסוף ובחזרה, ורק אחר כך היא ממיינת, מחברת ומסדרת וקושרת את הקצוות. "אני לא תמיד כותבת בבית, אני מאוד אסוציאטיבית ואני אוהבת את הניידות המוחלטת של זה", היא אומרת.

הגיבורים שבראה הפעם שונים זה מזה, אך כולם נושאים על גבם עומס אדיר של מצוקות: משפחות מפורקות, אחים חולי נפש ואוטיסטים, אם שיכורה המנהלת מערכות יחסים חולניות עם גברים מסוממים, חוויות של כמעט מוות וכמעט התאבדות והרבה תהיות על גורל קבוע מראש והיכולת לספר ולברוא מציאות חלופית. לרגע נדמה שההיאחזות שלהם אלה באלה תגאל אותם, אלא שגרוסלרנר לא מספקת סופים חד משמעיים. הדמויות שלה מנהלות סיפורי אהבה רכים, מגלות בתוך עצמן כוחות מפתיעים, אבל גם נוגעות באכזריות ושיגעון ולעתים נדמה שהמקום המגונן שהן בונות לעצמן בעמל רב, מרעיל אותן, מוביל אותן לסוף טראגי בלתי נמנע. היא, אגב, משוכנעת שהסוף אופטימי ומעדיפה להשאיר את ההחלטה על כך בידי הקוראים.

יש קווי דמיון בין הגיבורים שלך לבינך?

"בוודאי. לא ברקע הסוציו-אקונומי, אבל זה החלק הכי פחות מעניין בהם. אני למשל גדלתי בבית של ניצולי שואה, בגישה מאוד פרנואידית שאמרה 'תרביץ לו לפני שהוא ירביץ לך', ורק כשגדלתי פגשתי אנשים שמאותן נסיבות הגיעו למסקנות אחרות לגמרי. העסיקה אותי מאוד השאלה איך מאותה חוויה כל אחד מאיתנו לוקח משהו אחר לגמרי. מבחינתי זה יהיה כישלון אם אפשר יהיה לפטור את השאלות הרצונות והצרכים של הדמויות בטענה 'טוב, הם מסכנים, הם באים מבתים הרוסים'".

גנבתי לו את האוזן

גרוסלרנר היא צופה מצטיינת, ודייגת משובחת של נימות דיבור. "אני יכולה לעמוד ברמזור ולראות אוזן של נהג במכונית אחרת, ועליה אני בונה דמות שלמה, מבלי שהוא בכלל ידע שגנבתי לו את האוזן", היא אומרת. היכולות האלה שלה בולטות מאוד בכתיבה, כשהיא מתארת את צעדן הנשרך של נערות המהלכות "כאילו אלוהים עוד לא המציא את העצמות", או כשהיא מתארת חייל שלשונו "משתרבבת בריכוז ורדרד". מפתיע לכן לגלות שאת רוב הספר כתבה דווקא בספרד, רחוק מדרום תל אביב, הנופים והאנשים שמככבים בו. היא קיבלה מקדמה מההוצאה, וסכום נוסף מההוצאה הגרמנית שבה רואה אור "לליה", ונסעה לכמעט שנה וחצי. "החלטתי שאני מתה לצאת קצת מהמזרח התיכון. חייתי במדריד וגרנדה וטיילתי המון. זאת הייתה חוויה לכתוב ספר בשפת הקודש, מוקפת בשישים מיליון איש שאף אחד מהם לא יכול לקרוא אותי, ומוקפת בתרבות אחרת שלא חודרת לספר, פרט אולי לכך שכשהייתי בנופים ימיים הספר נמלא פתאום בתיאורי ים".

היא בת 38, למדה פילוסופיה ובלשנות, עוסקת בתרגום ולדבריה היא כותבת מאז ומעולם. "כילדה הייתי הכותבת של בית הספר, זאת שכותבת את היזכורים מלאי הפאתוס של ימי העצמאות, ולא מזמן נזכרתי שבערך בכיתה ה' ביימתי מחזה שעשינו במקלט עם חברות, על ילדים באי בודד. בכלל שכחתי את זה ונורא הצחיק אותי שסגרתי מעגל אם כי אני לא זוכרת את הפרטים של אותה יצירת מופת ששקעה בתהום הנשייה".

ותמיד רצית להיות סופרת?

"כשהייתי באוניברסיטה, ישבתי יום אחד עם חברים ודיברנו על מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, ונורא הפתיע אותי לשמוע שהם רוצים להיות מורה ועורך דין או רופא. אני רציתי להיות אלכסנדר מוקדון, ברוב צניעותי, או לפחות מדאם קירי. לראות את כל העולם, להציל את כל העולם, להיות ציירת או שחקנית, היו לי תוכניות מכאן ועד להודעה חדשה. בסוף הבנתי שלהיות סופרת זה הדבר הכי קל כי את יכולה למלא את כל התפקידים, את לא מוכרחה לבחור כי בכל פעם את יכולה להיכנס לדמות אחרת, ולהיות כל מה שאת רוצה.

"תמיד חשבתי שאני אהיה סופרת יום אחד, כשאהיה גדולה. השינוי קרה כשביחד עם חברה הוצאתי עיתון סטודנטים בשם 'כבשה שחורה'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בעמדה של מי שמחליטה, כעורכת, וגם סופגת אש, קיבלתי את כל המחמאות ואת כל התלונות וזו הייתה חוויה מאוד מפחידה, אבל גם מכוננת, בשבילי כאדם מבוגר. הבנתי שהפחד הכי גדול בכתיבה זה להביא את עצמי ולומר לאנשים זאת אני, זה העולם שלי, תאהבו את זה או לא. הבנתי שאני מספיק גדולה".

גמרתי את הספר על הברכיים

כדי לפנות זמן וכסף לכתיבה גרוסלרנר עברה להתגורר בדירה עם שותפים "אלו היו שנתיים של אורז-טחינה-אורז ודילמות כמו מה לשלם קודם - את חשבון הטלפון או חשבון החשמל. מאוד ירדתי ברמת החיים", היא אומרת, "אשכרה המשוררת הרעבה בעליית הגג, אבל לא מתוך רומנטיקה. פשוט לא הייתה לי אפשרות אחרת. התחלתי לכתוב. בפנטזיות על להיות סופרת ראיתי תמיד בדמיוני את הספר, ודילגתי על תהליך הכתיבה. תוך כדי, גיליתי כמה אני רוצה שיאהבו אותי, יש ימים שאני קמה ומרגישה שאני יכולה ללכת עם שלט 'תאהבו אותי' שמכסה על איזה חור שחור בתוכי".

ולמרות זאת הכתיבה שלך מאוד תובענית ולא מתחנפת.

"כי יש בי מין מקום עקשני כזה, שאומר 'תאהבו אותי, אבל תראו אותי כמו שאני, או שלא תאהבו אותי בכלל'. יש בזה דברים נפלאים וגם דברים איומים. את לא שולטת בפרשנות של אנשים אחרים, בתוויות שהם שמים עליך, ולעומת זאת יצא לי לשמוע שחקנים מקריאים קטעים שלי ונדהמתי שהם הביאו לתוכם דברים שלא חשבתי עליהם ויש בזה המון יופי".

הדמויות שלך כולן משתמשות בסיפורים פנטסטיים כדי לתקן את המציאות, גם את עושה את זה?

"אולי אצלי זה חזק במיוחד, אבל אני חושבת שכולנו עושים את זה. כל מה שאנחנו אומרים ועושים זה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות".

את כבר כותבת את הדבר הבא?

"אני כותבת משהו, שאולי יהיה תסריט, אבל הכל מאוד ראשוני. אני לא יודעת אם זה הלחץ של ספר שני, או בגלל שהספר הזה היה באמת יותר מסובך עם המון דמויות והמון מקומות התרחשות והמון סיפורים וכל הזמן הרגשתי שאני זורקת חמישה כדורים באוויר ואחד נופל ואני מרימה וגמרתי את הספר על הברכיים כאילו חציתי את מדבר סהרה בלי מימייה. מי יודע, אולי אני בכל זאת צריכה לשקול למצוא לעצמי מקצוע נורמלי. מצד שני, בא לי להיות בתנועה. את חושבת שזה מאוחר מדי להיות אלכסנדר מוקדון?"