קשה לעשות צעדים גדולים כשלובשים חצאית

אני קורא את הנתונים שפרסם באחרונה מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת לקראת יום האשה הבינלאומי, ואני שואל מה מקומם יותר - מגבלות התנועה של האשה בהרים, או הפרת זכותה לשכר שווה ולהזדמנויות שוות בעבודה.

נשים שכירות מרוויחות בממוצע 58 אחוז פחות מגברים; שיעור הנשים בדרג הניהולי נמוך כמעט בחצי משיעור הגברים; שיעור הנשים שעובדות בהייטק, תחום בו השכר גבוה במיוחד, הוא כמעט רבע משיעור הגברים בתחום יוקרתי זה. ולמרות חלקן ההולך וגדל של הנשים בשוק התעסוקה, הנשים עדיין מרוכזות במשלחי יד המוגדרים מסורתית כנשיים, כמו הוראה, פקידוּת וטיפול סיעודי.

מצב בהחלט לא שוויוני, אבל ניתן לתיקון: חוק פה וחוק שם, בצירוף כמה החלטות אישיות, והבעיה יכולה להיפתר. איך אפשר, לעומת זאת, לתקן את העובדה שאין לאשה חופש תנועה כמו לגבר? איזו אשה מוכנה לצאת לבדה להרים? אבל חכו לסוף המאמר.

בעיה של כספי ציבור

ימים אחדים מאוחר יותר טיילתי בשעת לילה מאוחרת בפארק המטופח להפליא שלאורך הירקון. שבילים מסודרים, מוארים, ומעט אנשים שהולכים לאטם, או יושבים על הספסלים בתנוחות אינטימיות. שוב הרהרתי בשאלה של חופש התנועה. עיריית תל אביב משקיעה מיליונים מכספי הציבור, לרווחתם של נשים וגברים, אבל רק נשים צריכות לחשוב פעמיים לפני שהן יוצאות לבדן אל הפארק בשעת לילה מאוחרת; הן נהנות פחות מהגברים מכספי הציבור.

חופש התנועה של נשים מוגבל בגלל מעשים עבריינים. די באחוז קטן של גברים בעלי אופי פלילי, כדי להגביל את כל הנשים המבקשות ליהנות לבדן מאוויר הרים צלול כיין, או מהשתקפות האורות במי הירקון. מצער, מכוער, בלתי נסבל, אבל לכאורה לא עניין מהותי. איך אפשר בכלל להשוות בין הזכות לטייל לבד לבין אפליה בעבודה? ובכן, אפשר להשוות. יש אפילו קשר.

הקרינולינה של המאה שלנו

היו תקופות, אפילו עד לא מזמן, שחופש התנועה הוגבל לאו דווקא על ידי עבריינים, אלא בעיקר על ידי הבגדים של האשה, בגדים שהיא עצמה בחרה בהם. למשל, באירופה של המאה ה-19 היתה לנשים קרינולינה - חצאית שהיא למעשה מתקן מתכת עליו מניחים שכבות רבות של חצאיות. האופנה היתה ניפוח אזור הירכיים, במטרה להפגין גזרה נאה של שעון חול ובעל עשיר שיכול לממן עבורה עזרי תנועה, כגון גרם מדרגות רחב וצי של משרתים. האשה האופנתית הזו התקשתה לנוע לבדה ממקום למקום. היא נתקלה בחפצים, לא תמיד הצליחה לרדת בכוחות עצמה במדרגות והתעייפה מהר. אשה כזו לא מתרחקת יותר מדי מהבית.

המחוך של אותם הימים באירופה השלים את המלאכה. הוא היה עשוי מאריג משוריין בעצמות לוויתן או חישוקי ברזל ופלדה ונקשר בחוזקה מאחור, בעזרת משרתת כמובן. לא צריך היה יותר מזה כדי להכביד על זרימת הדם בגוף. כמה צעדי ריקוד, או כמה צעדים מחוץ לבית, והאשה מעולפת.

הגבלת חופש התנועה היתה מאז ומתמיד אמצעי יעיל למנוע מהאשה זכויות שוות לגבר. ככל שהלבוש הנשי היה פחות פונקציונאלי, כך האשה היתה מוגבלת יותר ברכיבה על סוס, ביציאה לעבודה, בבילוי בטבע ובהנאה מספורט. היום יש לנו עברייני המין. המחשבה שלגבר מותר לעשות עם אשה מה שמתחשק לו היא הקרינולינה של המאה ה-21.

רקע חברתי למחשבות עברייניות

חופש התנועה הוא סממן של שוויון ערך האדם. למשל, אפשר לנבא לפי מספרן ההולך וגדל של נהגות במגזר הערבי והחרדי, שמתקרבים הימים בהם גם הן ייהנו מזכויות שוות. כמו שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 המצאת האופניים האיצה מהפכה פמיניסטית של ממש, ונשים החליפו את בגדיהן המסורבלים בחצאית מכנסיים קלילה, נוחה לרכיבה ולהליכה, כך גם הנהיגה במכונית בימינו.

והנה, בהקשר לכך, התחזית שלי: כל עוד אין היום לאשה חופש להסתובב לבדה בכל מקום ובכל שעה, בדומה לחופש של הגברים, היא תמשיך לקבל בממוצע שכר נמוך יותר ותיהנה פחות משוויון הזדמנויות בעבודה. הדברים קשורים זה בזה. האפליה לרעה במקומות עבודה היא חממה של גישה עבריינית לגוף האשה. הבוס שמפלה עובדות לרעה תורם לאווירה חברתית השוללת בסופו של דבר מהאשה את הזכות לטייל לבדה במקומות מבודדים.

אבל, וזה אבל חשוב, יש סוף אחר לטיול שלי בהרים בשעת בוקר מוקדמת: ראיתי אשה הולכת מולי, לבדה על השביל. אמרתי לה בוקר טוב, והיא השיבה לי בקול בוטח. באופק, כבר ראיתי את השינוי.

• ניתן לשלוח אימייל עבור אבינועם בנושא דילמות מוסריות בתחום היחסים. לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.