רק מי שמוכן לאבד הכל יכול לזכות באהבה

השבת נקרא בבית-הכנסת את פרשות "ויקהל-פקודי" החותמות את ספר שמות. אני מוצאת שזו הזדמנות טובה לעסוק בפרידות.

לפני כמה שעות חזרתי מהר המנוחות, עלינו לקברה של חברתי הטובה ליאורה אליאס - בר-לבב שנפטרה לפני אחד-עשר חודשים. ליאורה, מלבד היותה חברה טובה, הייתה גם מורה וחוקרת תלמוד חשובה ואהובה, רבים מקוראי הטור הזה הכירו אותה וכואבים את העדרה.

היום קשה לי לכתוב, קשה לי לחשוב, הלב שלי נמצא עדיין באהבה שנעלמה במוות והוא נמשך לעסוק בפרידות. אני חושבת לעצמי שפעם נוספת הצליחה התורה, בדרך לא דרך, להציע נתיב סמוי לכאבי הנפש שלי, אני מקווה שכאבי הנפש שלי יוכלו לגמול לה מעט בפרשנות שנולדה ברגע של כאב.

בשולי הדברים אציין שאני מאמינה בנקודת המפגש הזו בין עולם הנפש, על שמחותיו ומכאוביו, לתלמוד התורה. בשנים האחרונות אני מקדישה את עיקר מרצי המחקרי והלמדני לחיפוש נקודות המפגש שבין התהליכים הנפשיים והלמדנות היהודית. אני מאמינה שכל עוד אנחנו מציעים חוויה שאינה טפילית, כלומר, כל עוד אנו דורשים (כן, דורשים) ומקבלים מהתורה הצעה בעלת ערך ומשקל להתמודדות עם שאלות החיים שלנו ובמקביל דורשים מעצמינו להציע פרשנות רצינית ומחייבת למקורות, משהו יקר וייחודי עבורנו ועבור התורה יכול להתרחש. תהליך חד-פעמי של הבנה הדדית עמוקה ממתין בפתח.

פרשות "ויקהל-פקודי" מתארות את סיום עבודות המשכן. בניית המשכן נראית בדיוק כמו שנראים לפעמים החיים הפרטיים שלנו - אין-סוף פרטים. בפסוקי הסיום נרגע באחד כל הבלגן, מסתיימת ההתרוצצות ואנו זוכים לפרידה חגיגית מהספר כולו:

שמות מ, לד-לח

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

הפסוקים החותמים מלמדים שהענן מבשר דווקא על נוכחותו של אלוהים בקרבנו. העלמות הענן והבהירות הפתאומית שנוצרת בעקבותיה, היא אות להמשך המסע. פרשני התורה עסוקים בשאלה המעניינת אם משה יכול היה בכלל לבוא אל אהל מועד שהרי כשאלוהים שוכן – הענן וכבודו לא מותירים למשה מקום ואילו כשהענן נעלם – יש להמשיך במסע. (הפרשנים מעמתים בין הפסוק שלנו לפסוק בבמדבר ז פט המתאר את משה בא אל הקודש) ואם כן - מתי ואם בכלל יכול משה לבוא אל הקודש?

אני נזכרת בפסוק המתאר את התקרבותו של משה אל האלוהים במעמד הר סיני:

שמות כ יז

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:

רש"י מסביר שמשה, בדרכו אל האלוהים, עבר: "לפנים משלש מחיצות; חשך, ענן וערפל'. אם כן, אלוהים שוכן (גם) בערפל ובענן - במקומות של אי-בהירות. השאלה עליה חלוקים הפסוקים שמצאתי היא האם ועד כמה נגישים לבני האדם ערפילי האלוהים האלה.

אני נודדת במחשבתי בין החושך, הענן והערפל של משה, להר המנוחות, לאהבה ולמוות. אני מרגישה כרגע את כל המחיצות כולן.

אני נזכרת בשיחה שקיימתי עם אברי, בעלה של ליאורה, כמה ימים לאחר מותה. אמרתי לאברי שאני חושבת שלא העזתי לאהוב את ליאורה כפי שרציתי כיוון שפחדתי לאבד אותה. שנים רבות קינן בקרבה המוות המוקדם ואני כל-כך פחדתי מהפרידה שלא העזתי להסתכן במלא עצמתה של האהבה. אברי אמר לי שהוא לא פחד לאבד את ליאורה ולכן הצליח לאהוב אותה.

אני חושבת לעצמי שיש משהו יקר ואמיתי מאוד בספר שמסתיים בענן, בחוסר בהירות, בחוסר יכולת לגשת אל האלוהים, בחוסר הוודאות שהוא החיים עצמם. משה העז להסתכן ולהיכנס לשלש המחיצות וזה מה שעשה אותו למי שהוא.

בדרכי אני לומדת שרק מי שמוכן לסכן הכל, רק מי שמוכן לחיות כאילו אין לו דבר, רק מי שמבין שהערפל הוא הדבר האמיתי היחיד בעולם, יכול לזכות במתנת האהבה.

שבת שלום 

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים