דרפור זועקת בנגב
דווקא בתקופה בה מנסה מדינת היהודים לגייס את העולם נגד איראן בשם המוסר האוניברסלי, היא "מככבת" בעיתונים כמי שמפנה עורף לפליטי סודן
לפני שבועיים, בערב יום השואה, צלצל הטלפון בבית. גאראנג, פליט סודני שכלוא זמן רב באחד מבתי-הסוהר בנגב, היה על הקו. תדליק מהר ערוץ 1, הוא אמר, מישהו מדבר שם על הארץ שלי. לא יכול להיות, אמרתי לו, ערב יום השואה היום, בטח משדרים את הטקס ב"יד ושם". גאראנג התעקש - וצדק: על הבמה עמד טומי לפיד, יו"ר מועצת "יד ושם", והתייחס בנאומו לרצח העם המשתולל כבר כמה שנים בסודן.
לאנקדוטה הזו יש שתי פואנטות - האחת מעודדת והשנייה קצת פחות. נתחיל במעודדת: אם נציג המוסד הממלכתי להנצחת השואה (וניצול שואה בעצמו) ראה לנכון לקשור בין שואת היהודים למה שמתחולל היום בסודן, סימן שלפחות מבחינה תודעתית התחלנו ליישר קו עם העולם המערבי. באירופה ובארצות-הברית זוכות הזוועות בחבל דרפור לכותרות ראשיות כבר כמה שנים; מאז החלו מיליציות ערביות לטבוח בתושבים השחורים של החבל, מנסה הקהילה הבינלאומית (בלי הצלחה מרובה) לעצור את הטבח ולסייע למי ששרד. אבל אצלנו, כמו תמיד, לא ממש מתעניינים במה שנמצא מעבר לפופיק. הדבר היחידי שהישראלי הממוצע יודע על הסודנים זה שהם לא חבשים (כפי שלמדנו במערכות המפורסם של "לול"). אבל לאחרונה חלה התפתחות תודעתית חיובית: יותר ויותר אנשים בארץ שמעו על המתחולל בסודן, ומבינים שלא מדובר בעוד סיפור של שני שבטים שהורגים אחד את השני, אלא ברצח עם של ממש.
ועכשיו לפואנטה הפחות נעימה: בניגוד לזוועות אחרות בעולם, שכל מה שאנחנו יכולים לעשות מולן הוא לצקצק בלשון ולהניד את הראש בצער, במקרה של רצח העם בדרפור ישראל דווקא יכולה לסייע, אבל מעדיפה להטמין את הראש בחול. העובדה שיש פליטים מאותו רצח עם שכלואים בארץ מספיק זמן כדי להבין את העברית המצוחצחת של טקסים ממלכתיים ב"יד-ושם", אומרת משהו מאוד אומלל על היחס שלנו אליהם. לא לכולם, אגב: לשני מיליון הפליטים הסודניים שנשארו באפריקה דווקא שיגרה ישראל סיוע כספי מעורר הערכה. אלא שעם אלה שאיכשהו הצליחו להגיע לשעריה, היא לא כל-כך יודעת איך להתמודד. 350 פליטים, שברחו מסודן בדרך-לא-דרך, נכנסו בשנים האחרונות לארץ בתקווה לקבל מקלט מדיני - ובמקום זה רובם נמקים בכלא במשך חודשים ארוכים, ללא משפט וללא תכלית.
הסיבה הרשמית ליחס הקשה, לו זוכים הסודנים, היא שמדובר בנתינים של ארץ אויב, וככאלה - אין להם כל אפשרות להגיש כאן בקשה רשמית להגנה כפליטים. בניגוד לכל אדם אחר, שנכנס לישראל באופן לא-חוקי וזוכה להליך משפטי אמיתי, הסודנים נעצרים תוך שימוש בחוק דרקוני המתיר לכלוא אותם, באופן תיאורטי, לנצח. ארגוני זכויות אדם שכנעו את בית-המשפט להעביר זמנית את הפליטים לקיבוצים ולמושבים, עד שיימצא עבורם פתרון אמיתי. אבל זה, כאמור, פתרון זמני, ועד שהוא מגיע יוצאת הנשמה. גאראנג, למשל, כבר אוטוטו סוגר שנה בכלא. יש כאלה שישבו אפילו יותר, בלי שיהיה אפילו במה להעביר את הזמן.
אפשר להתייחס לסיפור הפליטים הסודניים כעוד דוגמה לאטימות הישראלית הטיפוסית, ואפשר גם לפתור את העניין בכך ש"עניי עירך קודמים". אלא שלסיפור הזה יש לא רק משמעות הומניטרית, אלא גם השלכות דיפלומטיות והסברתיות לא פשוטות. פרשת פליטי דרפור בישראל מככבת בשנה האחרונה בעיתונים החשובים בעולם, ומציגה אותנו באור די מפוקפק. מניו-יורק טיימס, דרך בי-בי-סי ועד לניוזוויק, כולם כותבים על היחס הנוקשה של מדינת היהודים לאנשים שברחו מרצח עם באפריקה. וכל זה, להזכירנו, בתקופה בה מבקשת ישראל מהעולם להתגייס לפעול נגד איראן, בשם המוסר האוניברסלי והגנה על ערכי הצדק. כך מאבדת המדינה נקודות זכות דווקא כשהיא זקוקה להן יותר מכל.
ברחבי העולם מציינים את יום ההזדהות הבינלאומי עם קורבנות רצח העם בדרפור באירועים המוניים והפגנות מלאות-משתתפים. גם בישראל מתקיימת היום עצרת מול בניין הממשלה ברחוב בגין בתל-אביב. אנשים שאכפת להם ידליקו נרות לכבוד הפליטים הסודנים השוהים בארץ, מתוך תקווה שעד לשנה הבאה, יוחלט כבר מה עושים איתם. אם לא בשבילם, אז בשבילנו. אם המדינה לא תחליט מה עושים עם גאראנג וחבריו, הם עוד עלולים למצוא את עצמם בכלא גם ביום השואה הבא. ואז, ביטויים כמו "והעולם שתק" ו"לעולם לא עוד", יהיו מביכים אפילו יותר.
הכותב משמש כדובר הוועד למען פליטי דרפור
לפנייה לכתב/ת 
איתן שוורץ
צילום: רעות חפץ
מומלצים
