הארץ לא שייכת לעם ישראל (ובעצם דבר לא שייך לאיש)
כל סיפור הבריאה לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה ולדעת שזה לא שייך לנו. רוחמה וייס לומדת מהלכות שנת השמיטה והיובל
פרשות בהר-בחוקותי הנקראות השבת יחד חותמות את המסע שלנו בספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בתיאור מפורט של שנת השמיטה והיובל ובה נמצא פסוק שהוא בעיני מהפסוקים המרגשים ביותר במקרא:
(כה, כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
בשנת היובל, שנת החמישים, קוראים דרור בארץ והנחלות שנמכרו במהלך השנים שקדמו, אמורות לחזור לבעליהן המקוריים. הפסוק שלפנינו מציע מסגרת תיאולוגית להבנת חוק היובל - הארץ לא באמת שייכת לאיש ועל כן אי-אפשר באמת למכור אותה. אפשר לסחור בארץ לפרקים, אולם בסופו של דבר יחזרו הנחלות לחלוקה הראשונית אותה קבע אלוהים. יותר מהפעולה הפיזית של השבת האדמות, חשובה בעיני הטענה הדתית היסודית: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'. כולנו גרים, כולנו עוברי אורח, אורחים לרגע במציאות האלוהית הנצחית. דבר לא ישאר אחרינו ואין לנו דבר משלנו.
הרבה אנחנו מפנטזים על אהבה שתשאר לנצח; על ילדינו שישמרו, דרך ילדיהם, על קיומנו הנצחי; על פסלים ורעיונות שיקנו ליוצריהם חיי נצח. הפסוק שלפנינו שולח אותנו אל חיי ההווה, אל 'הכאן והעכשיו' שאין עוד מלבדו. תהנו הרגע, תאהבו הרגע, תחיו נכון ומלא את הרגע כי לא יהיה אחר: 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'.
מהטענה המבהילה והמשחררת הזו אני רוצה לעבור לפירוש הראשון של רש"י לתורה, פירוש מפורסם, המתאר אותה חוויה:
(בראשית, א, א): אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? ... שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
הפירוש הזה הוא הפירוש הכי פוליטי שאני מכירה, כלומר הפירוש שזכה להכי הרבה גיוסים פוליטיים; אנשי ימין ואנשי שמאל כאחד משתמשים בו לעטר את עמדותיהם בשאלת הבעלות היהודית על ארץ-ישראל. אני, אמשיך בשלי - כל סיפור הבריאה, אומר לנו רש"י, לא נועד אלא להטמיע בנו את הידיעה שאי-אפשר לכבוש דבר, אי אפשר לרכוש דבר כיוון שהכל יצא מן האלוהים ואל האלוהים הוא ישוב, ואנחנו – עלינו לנהוג כאורחים, להשאיל לרגע, לבקש יפה, לדעת שזה לא שייך לנו, לדעת לוותר ולהחזיר.
השבת אנחנו נפרדים מספר ויקרא, גם זה סוג של פרידה. אני חושבת על כאבי הפרידה ועל היכולת להיפרד, על הפרידות אותן אני חווה כרגע בחיי. מי שחווה פרידות כחוויה בלתי נסבלת, מסבירה הפרשה שלנו, הוא אדם שעדיין לא למד לחיות נכון, הוא אדם שעוד לא למד להבין את היחסים הנכונים בינו לבין העולם, אדם שלא מצליח לחיות את ההווה ונאחז בכבלי האשליה של העתיד, של קיום ובעלות לנצח.
בפתח ספרה, שמש שחורה, מעלה ג'וליה קריסטבה אפשרות להבנת המלנכוליה, אפשרות אתה היא תתמודד לאורך החיבור כולו:
'הדיכאון שלי מסמן שאינני יודעת לאבד: אולי לא השכלתי למצוא פיצוי הולם לאובדן? מכאן נובע שכל אבדן גורר אבדן של ישותי – ושל הישות עצמה. המדוכא הוא אתאיסט קיצוני וקודר.' (עמ' 9)
נדמה לי שהחלק הבריא של מצוקות הפרידה הוא שהן מעידות על קיומה של תשוקה - תשוקה להיות, להשיג, תשוקה לקשר, תשוקה לחיים ולמיניות, תשוקה להשתוקק. אני חושבת לעצמי שרק מי שבאמת רוצה, רק מי שמכיר את תהומות התאווה והרצון כואב אבדן ורק הוא יכול להתחיל ללמוד כיצד להתמודד עם הארעיות שבקיום.
אז ארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל, אבל אולי יש גם משהו בריא ברצון שהיא תהיה שייכת לנו.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
