הכל דיבורים, נשים וגם גברים
קשה להאמין היום שיש עדיין אנשים שחושבים שגבר פותח את הפה רק כדי להשיג דברים חשובים, אבל לא קשה למצוא אנשים שמאמינים שנשים מדברות הרבה יותר מגברים. האם אכן נשים מדברות יותר? ניסוי חדש ומעניין שנערך בקרב סטודנטים וסטודנטיות הראה שלא. קיים הבדל מובהק במידת הפטפטנות בין אדם לאדם, אבל ללא קשר מגדרי
"נו, בטח", עונה לו האשה לאחר רגע של מחשבה, "אנחנו צריכות לחזור כמה פעמים על כל דבר שאנחנו אומרות".
"מה?" שאל הבעל.
על פי הדימוי הסטריאוטיפי של נשים, הן "פטפטניות, קשקשניות, מלשינות, נדחפות, רעשניות, טרדניות, מייללות וכלבתות", כותב פרופ' ניקולס אמלר, מהחוג לפסיכולוגיה באוקספורד, בספר "רכילות", שהייתי שותף בעריכתו, "זאת בהשוואה לדימוי הסטריאוטיפי המכובד יותר של הגברים, לפיו הגברים עוסקים במשימות חשובות – הם בונים אוניות, מגלים יבשות ולוחמים. כאשר הגברים פותחים פה, הם עושים זאת כדי להשיג דבר חשוב".
קשה להאמין היום שיש עדיין אנשים שחושבים שגבר פותח את הפה רק כדי להשיג דברים חשובים, אבל לא קשה למצוא אנשים שמאמינים שנשים מדברות הרבה יותר מגברים. "הלשון היא חרבה של האשה", מצטט פרופסור אמלר משפט עממי. הגברים, לטענתו, חיפשו דרכים לשלוט בעודף הדיבור הנשי, או לפחות למתן אותו. "אולי אין זה מקרה", לדבריו, "שפורנוגרפיה פופולרית המיועדת לגברים מתארת לעתים קרובות נשים כפותות וחסומות פה".
האם אכן נשים מדברות יותר מגברים?
מחקרים שבדקו, לפני הרבה שנים, מי מדבר יותר בתוך המשפחה, האשה או הבעל, מצאו שהאשה מדברת יותר. היא לא רק מדברת יותר, על פי אותם מחקרים, אלא גם צורת השיחה שלה שונה מזו של הבעל. האשה נוטה ליזום יותר את השיחות, להאריך בהן ולעלות נושאים חדשים. הבעל, לעומתה, נוטה יותר לקצר ולהמעיט במילים.
ניתן אולי להסביר את הממצאים האלה באופיים של חיי הנישואים דאז: האשה של אותן השנים מחכה לבעל שיחזור מהעבודה ורוצה לדבר, בעוד הוא מבקש לנוח מעמל יומו. ויש מחקרים שמצאו שגברים מדברים יותר בעבודה מאשר בבית .
מחקרים אחרים הגיעו למסקנה שגברים ונשים מדברים במידה שווה, אבל מתמקדים בנושאים אחרים. האשה נוטה לדבר יותר על נושאים רגשיים ועל נושאים המאכלסים את עיתוני נשים, בעוד שהגבר מרבה לדבר יותר בנושאים כמו פוליטיקה, טכנולוגיה וספורט .
במוח האשה יש יותר אזורי דיבור פעילים
חקר המוח מאפשר זווית התייחסות נוספת: סריקות מוח בזמן דיבור מלמדות שיש לאשה במוח יותר אזורי דיבור פעילים מאשר לגבר, ושאזורי הדיבור שלה נמצאים בשתי האונות, להבדיל מאזורי הדיבור של הגבר, שנמצאים באונה אחת בלבד.
הממצא הזה, כשהוא לעצמו, אינו מוכיח שהאשה נוטה לדבר יותר, אבל הוא מתווסף לממצאים אחרים וכאילו מחזק אותם. הנוירופסיכאטרית האמריקנית ד"ר לואן בריזנדיין (Louann Brizendine ) כתבה רב מכר הנושא את הכותרת "מוח נשי" (Female Brain). הספר, שעוסק בעיקרו בהורמונים, מביא בין היתר גם את הנתון הסטטיסטי הבא: נשים מדברות בממוצע 20,000 מילים ליום, בהשוואה לגברים שמדברים בממוצע 7,000 מילים.
ד"ר בריזנדיין אינה היחידה שסופרת מילים. מחקרים שונים מורים על פערים כמו 7,000 (ממוצע מילים יומי לאשה) לעומת 2,000 (ממוצע יומי לגבר), או 30,000 לעומת 12,000 (בהתאמה). מחקר מסוים הרחיק אפילו לכת עד כדי החישוב הבא: נשים מבטאות בממוצע בין 6,000 ל-8,000 מילים ביום, בנוסף ל-8,000 עד 10,000 הבעות פנים, תנועות ראש ושאר ביטויים גופניים, בסך הכל יותר מ 20,000 מסרים בממוצע ליום.
מכשיר הקלטה על דש הבגד
פרופ' מאתיאס מל (Matthias Mehl), פסיכולוג מאוניברסיטת אריזונה, וחבריו החליטו לעשות סדר. בגיליון יולי 2007 של כתב העת Science הם מדווחים כי בדקו 396 סטודנטים אמריקנים ומקסיקנים (210 נשים, 186 גברים) שהסכימו לשאת על דש הבגד שלהם במשך ימים אחדים מכשיר הקלטה זעיר שתוכנן במיוחד לצורך מחקרים העוקבים אחרי הדיבור הטבעי. המכשיר נדלק אוטומטית כל 12.5 דקות למשך 30 שניות בלי שלנחקרים יש שליטה כלשהי עליו ומבלי שיידעו מתי הוא נדלק ומתי הוא כבה. התוצאות מפריכות את רוב המחקרים הקודמים: נמצא שממוצע המילים היומי של הנשים הוא 16,215, ושל הגברים – 15,669.
ההבדל אינו מובהק. מבחינה סטטיסטית, הוא חסר משמעות. הבדל מובהק שכן נמצא הוא בין אדם לאדם, ללא קשר מגדרי . יש אנשים, נשים וגברים, שהממוצע היומי שלהם אינו עולה על 500 מילים, ויש כאלה שהממוצע היומי שלהם הוא מעל ל-45,000. תארו לכם אשה של 500 שמתחתנת עם גבר של 45,000, או להפך. הם יתחתנו בכלל?
הנתונים מרשימים, ללא ספק, ולאור ציוד ההקלטה המותאם במיוחד למעקב אחרי שיחות טבעיות, נראה שהם גם יחסית די אמינים. אבל עד כמה מחקר שנערך בקרב סטודנטים בלבד יכול לשקף את מגוון האוכלוסיה? עד כמה הממצאים מייצגים גם נשים וגברים בגילים, תרבויות, רמות השכלה ותחומי עיסוק שונים? צוות המחקר, שמתייחס להסתייגות הזו, כותב בסיכום למחקר שאם מדובר בהבדלים ביולוגיים הרי שהם חייבים לבוא לידי ביטוי במחקר הזה.
להתעלם מהאשה, כביכול בשם התבונה?
אותי מעניינת, מכל אלה, השאלה הבאה: איך ומדוע נוצרה המשוואה בין כמות גדולה של דיבורים לבין קשקשנות? מילים אמורות הרי להישפט בעיקר על פי תוכנן, ולא על פי כמותן. אמנם לפעמים מוטב לקצר מאשר להאריך, אבל לפעמים מוטב גם להאריך מאשר לקצר. מדוע, אם כן, הזיכרון התרבותי שלנו נתקע דווקא על המשוואה של מרבה בדיבור = קשקשנית?
יש לי כמה תשובות אפשריות לשאלה, אבל כולן מתמקדות בעניין אחד: הדיבור הרב נתפס כחולשה, בעיקר משום שהוא מוגדר תרבותית כתכונה נשית. קודם הוא נתפס כנשי, ואחר כך, כלומר בגלל זה - כשלילי. למשל, נשים, לפי מחקרים שונים, מדברות יותר על נושאים של רגשות, אבל הדיבור הרגשי אינו נוח תמיד לאוזן הגברית. יש כאן בעיה של תקשורת, שנפתרת לכאורה על ידי נורמות תרבות גבריות. האופי הנשי מאופיין כנוטה לקשקשנות ולפטפטנות, וכך אפשר להתעלם מהשיח הנשי, כביכול בשם התבונה.
