היא שנאה את עצמה על שפלשה לפרטיות שלו
הכל היה שלו ורגוע כשלא היו הטרדות מהעולם החיצון. לעומת זאת, כל שיחת טלפון גררה חשדות, ספקות. היא כבר למדה את הבעות הפנים שלו, ידעה מי המתקשר לפי הרמת הגבה, המבט המבויש או החיוך. ואם זו היתה "ההיא", הוא גם היה עובר לחדר אחר כדי לדבר איתה. והמשבר לא איחר להגיע
תמיד קינאה בזוגות האלה שהם כל כך חמודים וכל כך דביקים עד שהם עונים לשיחות המגיעות לסלולרי של האחר. אצלם זה מעולם לא היה ככה. תמיד כשהתקשרו אליו הוא הסתער על הטלפון, כמו חושש שהיא תשיג אותו ותענה. הוא חשש בצדק.
הטלפון הזה שלו. איך חפץ הופך לאויב. כל שיחת טלפון שהתקבלה הקפיצה אותה, זעזעה אותה, ערערה את שלוותה.
הכל היה שלו ורגוע כשלא היו הטרדות מהעולם החיצון. לעומת זאת, כל שיחת טלפון גררה חשדות, ספקות. היא כבר למדה את הבעות הפנים שלו, ידעה מי המתקשר לפי הרמת הגבה, המבט המבויש או החיוך. ואם זו היתה "ההיא", הוא גם היה עובר לחדר אחר כדי לדבר איתה.
"ההיא" למדה איתו באוניברסיטה
"ההיא". עוד מתחילת הקשר ביניהם, הדס לא סבלה אותה. "ההיא" היוותה תמיד איום. "ההיא" למדה איתו באוניברסיטה, בחורה סתמית לכל הדעות; שמנמונת, משקפופרית, ממוצעת. לא היה מה להשוות ביניהן. הדס עברה במסדרונות האוניברסיטה וגררה מבטים מכל הכיוונים. "ההיא" היתה מאלה שמביטים. אבל הדס חששה ממנה.
היא אפילו לא הצליחה להסביר לעצמה למה. משהו בה, בהתחנחנות שלה, במבט הכאילו-תמים שלה, בנחמדות המופרזת שלה, משהו בה נראה להדס צבוע ומרושע.
ולמגינת לבה של הדס, היחסים בין "ההיא" לבין יואב רק הלכו והתהדקו. היא הפכה להיות ה"באדי" שלו לספסל הלימודים, זו שמשלימה לו את כל החומר כשהוא יוצא למילואים או סתם מבריז משיעור. זו שמתקשרת ומציעה עזרה. זו ששומרת לו תמיד מקום לידה. ולאט לאט גם זו שהיחסים איתה חורגים ממסגרת הלימודים ועוברים לפסים אישיים יותר.
תקופות המבחנים היו קשות - מרתונים לפני מבחנים, ומובן ששוב "ההיא" היתה הבחירה הטבעית של יואב. שעות על גבי שעות הם העבירו יחד, והדס ישבה לבדה בביתם המשותף, כססה ציפורניים וחשבה.
כשיואב היה חוזר הביתה, היתה בוחנת אותו, מנסה לראות האם משהו אצלו השתנה, האם יש לו מבט של "על ראש הגנב בוער הכובע".
יואב ידע שהיא חושדת. בהתחלה קצת נעלב, "מה, את לא סומכת עליי? מעולם לא נתתי לך סיבה לחשוד בי, אני שלך ורק שלך..." אחר כך צחק על הפרנויות שלה, ולבסוף הרים ידיים. הוא ניסה לשכנע, העלה חרס בידו, ולבסוף ויתר. הוא בחר בדרך הקלה – לשקר, או פשוט לא לומר את האמת. שקרים לבנים קוראים לזה, לא?
הוא היה מסתגר בחדר ומדבר בטלפון, הוא היה יוצא מהבית ומדבר בטלפון, הוא לא היה מספר לה מה הוא עושה בשעות שהם לא יחד, והיא היתה נטרפת. הקינאה העבירה אותה על דעתה. החשדנות שלה גברה, היא הפכה לעצבנית ומתוחה.
היא הסבירה לעצמה שהכל זה רק בראש המעוות שלה
כשהיתה עם עצמה וניסתה לחשוב בהיגיון, הסבירה לעצמה שוב ושוב שיואב אוהב אותה, שהוא שלה ורק שלה, שהכל זה בראש המעוות שלה. הרציונל שלה היה רציונלי מאין כמוהו, אבל במבחן המציאות, הרציונל נעלם והרגש השתלט.
היא חיפשה הזדמנויות להישאר לבד עם הטלפון שלו, אבל זה לא היה פשוט. יואב היה מחובר לטלפון שלו כמו לאינפוזיה מצילת חיים. ולפעמים היא גם העדיפה את זה. היא שנאה את עצמה אחרי שפלשה לפרטיות שלו. היא תיעבה את עצמה. זה היה מעגל שהזין את עצמו. היא ידעה שהיא רק מעניקה לו סיבות כדי לשנוא אותה, כדי לברוח, כדי לבגוד בה.
השבר בקשר לא איחר להגיע. הם החלו להתרחק, וכל אחד מהם יצר לעצמו מעין מעגל תמיכה משלו. יואב, כמובן, בחר גם ב"היא". ו"ההיא" היתה ידידה מעולה, הרעיפה עליו תמיכה לרוב.
הדס מדדה את המרחק שנוצר ביניהם והחליטה לשים קץ לטירוף הזה. היא הלכה לטיפול. בינה לבין עצמה הצליחה להודות בכך שיש לה בעיה. ליואב לא היתה מסוגלת לומר את זה. אבל היא ראתה אותו מתרחק ממנה וידעה, ברגעי השפיות שלה, שהוא אהבת חייה הגדולה, האמיתית. היא שנאה את המחשבה שתיאלץ לוותר עליו, להפסיד בקרב הזה שבו הקינאה תהיה המנצחת הגדולה.
הדס הלכה לטיפול. יואב קיבל את זה ברגשות מעורבים, אבל ניסה לתמוך. גם הוא אהב את הדס, אף שכבר לא היה בטוח אם היא אהבת חייו. אבל הוא ראה כמה היא נחושה בדעתה להציל את הקשר, כמה היא מוכנה להילחם כמו נמרה עליו, עליהם, להילחם בקינאה.
הטיפול לא עקר מהדס את הקינאה אלא פשוט נטע בה את הביטחון לגבי עצמה ולגבי ערכה העצמי. היא גילתה את עצמה מחדש. והיא גילתה שמתחת למעטה הקינאה החולנית והאכזרית, היא בחורה שרבים ירצו להכיר. עוד נכונו לה מבחנים יומיומיים, עוד נכונו לה שיחות טלפון רבות שמהן תצטרך להתעלם, לפחות למראית עין. עוד נכונה לה התמודדות גדולה, אבל החלק הקשה היה מאחוריה.
לאט לאט שבו היחסים למסלולם. זה לא היה תהליך פשוט. הדס עשתה את רוב העבודה, אבל גם יואב תרם את חלקו. הוא הופתע מהדס, למד לדעת כמה הוא חשוב לה, כמה היא חשובה לו. היחסים ביניהם, שידעו עליות ומורדות, נקודות שפל וגאות, היו עתה בשיאם.
לפעמים ממשברים יוצאים מחוזקים. והנה, הדס מצאה את עצמה ביום שישי אחר הצהריים עסוקה בבישולים לשבת. היא החליטה לפנק את יואב ולנסות להכין לו קובה לפי מתכון שקיבלה מאמו. יואב עצמו הלך לשחק כדורסל בשכונה, תחביב שפיתח לאחרונה. היא היתה רגועה. תמיד אהבה את שעות בין הערביים של יום שישי, את ריחות התבשילים שנכנסו דרך החלון, את ריחות התבשילים שיצאו דרך חלונה שלה. עיתוני השבת על השולחן. תוכנית הבישול האהובה עליה בטלוויזיה. ועוד מעט יואב חוזר... היא התגעגעה לסופי השבוע שלהם ביחד, כשהכל רגוע, כששום דבר לא מאיים, כשאפילו שיחות הטלפון המאיימות כבר אינן כל כך מאיימות.
מה הוא השאיר אותו פה? למה הוא לא לקח אותו איתו?
ולפתע הטלפון הזה. מה הוא השאיר אותו פה? למה הוא לא לקח אותו איתו? מה, הוא מנסה לבחון אותי? יש פה איזו מצלמה נסתרת?
הרגלים ישנים, כל כך קל ליפול אליהם... היא הרגישה כמו מכורה לשעבר שרואה את הסם, הוא כל כך קרוב, מרחק הסנפה. גמילה קשה היא עברה, גם היא חוותה קריזים משלה. ואיך חפץ אחד יכול להיות כל כך מאיים? היא רצתה לקחת את הסלולרי ולזרוק מבעד לחלון, להעיף אותו קיבינימט.
"הדס, תירגעי", שיננה לעצמה בלב. "עוד מעט יואב יבוא, הכל יהיה בסדר, הכל יהיה שוב רגוע, עשית צעד גדול, אל תהרסי לעצמך".
היא חשבה על יואב, על הפנים החמודים והמחייכים שלו, על חיבוקו האהוב, על הרוך ועל האהבה שהרעיף עליה. היא כבר היתה שם פעם, על פי תהום, כמעט כמעט הפסידה אותו. ולהם הרי היו תוכניות לעתיד. הם ספק צחקו ספק היו רציניים, אבל המילים "חתונה" ו"ילדים" נשמעו בתדירות גבוהה בין קירות הבית. היא לא יכולה לוותר על זה, לא עכשיו.
היא הסתובבה והלכה משם.
היא הרי כבר יודעת מה זו אהבה שאינה נותנת מנוחה, שאינה נותנת את השלווה הזאת שמן הראוי שתהיה. אבל כרגע היא נהנית מאהבה שממלאת אותה בשלווה ובשקט פנימי ובידיעה שהכל יהיה טוב - עוד מעט יואב יחזור, יתקלח, הם יישבו לאכול, הוא יתפעל מהקובה שלה שיצאו "ממש כמו של אמא שלי" ויחליפו ביניהם מבטים שאומרים כל כך הרבה אהבה.
ברדיו התנגן השיר:
"אם זאת אהבה, אז למה היא לא טובה? גם כשהיא קרובה, אין רגע שקט, אין שלווה..."
הבלוג של גלית
לפנייה לכתב/ת 
