מי צריך מירוצי מכוניות בישראל?
ובכן, כולם צריכים. גם אם לא כולם מודעים לכך. עובדה היא כי בכל מדינות העולם, מוכר הספורט המוטורי כפעילות שרק יתרונות בצדה. בישראל, אם עדיין לא ידעתם, הפעילות הזו היא עבירה חמורה על החוק. ynet מנסה להסביר איך זה קרה, ומה יקרה בעתיד הלא רחוק - אם תרצה הממשלה
כמה זמן לוקח ליישם חוק בישראל? קלישאה מוכרת מספרת שאם תקחו שני יהודים ותשימו אותם בחדר אחד, תקבלו שלוש דעות שונות. עכשיו תנסו לחשוב מה ייקרה אם תקחו שבעה משרדי ממשלה בישראל, ותנסו לגרום להם לשתף פעולה ולהביא ליישומו של חוק. "אם לא די בכך שהמשרדים עצמם מתנהלים באיטיות, הרי שלעבוד בשיתוף פעולה קשה להם הרבה יותר", אומר ל-ynet לירון גולדנברג, עד לאחרונה יועץ מקצועי לשר המדע, התרבות והספורט, בהתייחסו לסחבת האינסופית שמעכבת את יישומו של חוק הספורט המוטורי. וכמי שעבד עם ארבעה שרי מדע וספורט, גולדנברג יודע על מה הוא מדבר.
בקרוב בשביל עפר ליד הבית שלכם? מכונית ראלי של פורד (צילום: רויטרס)
הנה תקציר עלילות החוק, שאמור להביא לכך שישראל תפסיק לשאת בתואר המאד לא מחמיא של "המדינה היחידה בעולם בה עיסוק בספורט מוטורי מהווה עבירה על החוק": בדצמבר 2005 אישרה הכנסת את החוק, אך למרות שלממשלה הוקצבו תשעה חודשים ליישמו, עד אוגוסט 2006 לא הושגה כל התקדמות משמעותית. ביולי 2006, משרד המדע והספורט קיבל ארכה של שישה חודשים ליישום החוק, עד מרץ 2007. כמובן שגם בתאריך זה לא החל יישום החוק, והמשרד קיבל ארכה נוספת: עד 1 בנובמבר 2007. האם הכל אבוד, ועל הישראלים נגזר להימנע מעיסוק בספורט מוטורי?
כנראה שלא. אחרי הרבה מאד שנים, אפשר סוף-סוף להריח מעט אופטימיות באוויר: אמנם סביר להניח כי עד תום הארכה השנייה שקיבל משרד המדע והספורט, ב-1 בנובמבר, לא יאושרו כל התקנות המחויבות על-פי חוק, אולם צפוי אישורן של שתיים מהתקנות החשובות ביותר, הנוגעות לרישוי כלי רכב תחרותיים ולרישוי נהגי מרוץ.
"עם שתי התקנות האלה, אפשר יהיה לפחות להתחיל את התהליך," אומר יובל מלמד, מנהגי המרוץ הוותיקים בישראל, המשמש כיום יועץ מקצועי למשרד המדע והספורט. "נהגים יוכלו לקבל רישיונות מרוץ, ואפשר יהיה לרשום כלי רכב שישתתפו במרוצים". התפתחות נוספת תירשם כאשר יסתיים תהליך בחירתו של מנהל ראשון לרשות הספורט המוטורי, דבר שצפוי לקרות כבר בשבועות הקרובים.
לא ממהרים
אז אפשר להתכונן כבר למרוץ החוקי הראשון? לא ממש. "עדיין אין לי תשובה או הערכה מדויקת מתי יתחילו מרוצים בישראל," אומר מלמד. ומה מפריע לבני ישראל ללבוש סרבלי מרוץ ולתת בגז? במילה אחת - בירוקרטיה: אמנם חוק הספורט המוטורי אושר בכנסת לפני כמעט שנתיים, אבל מלאכת כתיבת התקנות ואישורן בוועדת החינוך בכנסת מתמשכת עד אין קץ.סיבה אחת לכך היא כי ממשלות ישראל מעולם לא גילו עניין רב בספורט מוטורי, ולכן גם לא מיהרו לקדם אותו. מרגע אישור החוק הכנסת, למדינה הוקצבו תשעה חודשים לסיים את מלאכת כתיבת התקנות, ובמקביל אמורה הייתה להתנהל הקמת הגופים הרלוונטיים, כמו רשות הספורט המוטורי והתאחדויות הנהגים והרוכבים. ובמלים אחרות: מאחר שהחוק עבר בסוף דצמבר 2005, עד סוף אוגוסט 2006 אמורה הייתה להסתיים המלאכה הסבוכה. ומה קרה בפועל? לא הרבה. למעשה, ביולי 2006 ביקש משרד המדע והספורט לדחות את תוקפו של החוק. ועדת החינוך אישרה את הבקשה, וקבעה תאריך יעד חדש: מרץ 2007.
יובל מלמד: "הדברים מסתדרים לא רע". מתי יגיע ה-F1 לישראל? (צילום: איי פי)
אבל גם במרץ 2007 לא הסתיימה מלאכת כתיבת התקנות והקמת הגופים הרלוונטיים, וכמובן שלא התחילו מרוצים. המשרד ביקש וקיבל ארכה נוספת ואחרונה: עד 1 בנובמבר 2007. ושלא כמו בעבר, אפשר כעת לפתח אופטימיות זהירה לקראת תאריך היעד החדש.
"אי אפשר ללכת אחורה," מצהיר מלמד, "אמנם קצב ההתקדמות לא מלהיב במיוחד, אבל בסך הכל הדברים מסתדרים לא רע".
לא מופתעים
אף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שיישומו של החוק מתנהל בעצלתיים. בכתיבת התקנות מעורבים לא פחות משבעה משרדי ממשלה: המדע והספורט, המשפטים, האוצר, החינוך, הבריאות, התעשייה, וכמובן - התחבורה. מה שעשוי להסביר את העובדה שעד כה אושרה רק תקנה אחת, העוסקת בתנאים להכרה בהתאחדויות ספורט מוטורי."לכל תקנה נכתבות כמה וכמה טויוטות," מסביר מלמד, "שעוברות בין המשרדים הרלוונטיים, ומועברות גם לעמותות הנהגים השונות. אחר-כך מוכנסים תיקונים, והתקנות עוברות לאישורים חוזרים. לאחר מכן התקנה עוברת לאישור משפטי, ורק בסוף מגיע הדיון והאישור בוועדת החינוך".
כמובן שהכל היה יכול להתנהל אחרת, לו רק מדינת ישראל הייתה מחליטה שהיא אינה זקוקה לחוק שיסדיר את הספורט המוטורי. אמנם היהודים נוהגים לראות בעצמם אור לגויים, אך דווקא בנושא זה אפשר היה ללמוד ממה שעושים במקומות נחשלים כמו אירופה וארה"ב, שם אין בכלל צורך בחוק כדי לעסוק בספורט מוטורי.
לא חוקיים
אז מי החליט שדווקא בישראל צריך חוק? כדי לא להלאות אתכם עם שרשרת סיפורים מייגעת להחריד, שיכולה לשמש בסיס לטלנובלה סוחטת דמעות, הנה 30 שניות על הספורט המוטורי בישראל: בשנת 1970 כמעט נערך ברחובות אשקלון מרוץ פורמולה 2, אבל קהל חסר-רסן גרם לביטולו ברגע האחרון. בשנות השמונים ועד תחילת שנות התשעים, התקיימו בארץ מרוצים באופן סדיר, כשהמפורסמים בהם נערכו במסלול עפר סגור באשקלון. סכסוכים מרים בין הנהגים, שחלקם נמשכים עד היום, הביאו את קצו של תור הזהב. אחרי שענני האבק באשקלון התפזרו, נזכרה המדינה שהיא בכלל מתנגדת לספורט מוטורי, והחליטה שזה ממש לא-חוקי.
_wa.jpg)
ישראל 2007: יש נהגים, יש מכוניות, אין מרוצים (צילום: פז בר)
פאסט-פורוורד למאה ה-21. בשנים 2000 ו-2001 הוגשו עתירות לבג"צ על-ידי נהגי מרוץ, שדרשו ממדינת ישראל לאפשר קיום מרוצים. בג"צ שלח את העותרים לממשלת ישראל, שהחליטה שצריך חוק שיסדיר את הספורט המוטורי. עד שאושר חוק כזה בדצמבר 2005, היה באוויר הרבה "רעש לבן": הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת, הצהרות והבטחות של שרים, וגם הרבה מרוצים לא-חוקיים, שלעתים רבות התקיימו בידיעת המשטרה.
לא מתקדמים
ולמה לא הזדרזה המדינה ליישם את החוק בתשעת החודשים שהוקצבו לה עם אישור החוק? גולדנברג, יועץ השר לשעבר, מסביר: "כשהחוק אושר, בסוף 2005, יישומו היה באחריות משרד החינוך, וכמעט שום דבר לא נעשה כדי לקדמו, למעט כמה דברים מינוריים. רק במאי 2006, שר המדע והספורט אופיר פינס העביר את האחריות למשרדו, ואז החל הטיפול האינטנסיבי".
כמובן שעבור הצופים מן הצד, "טיפול אינטנסיבי" נראה כמו הפרזה, אבל גולדנברג, שעבד עם ארבעה שרי מדע וספורט - מפינס עד מג'דלה, סבור אחרת. "כמות התקנות שהחוק מחייב גדולה מאד, ובנוסף - התקנות מחייבות שיתוף פעולה בין לא פחות משבעה משרדי ממשלה".
גולדנברג גם מציין כי בתהליך כתיבת התקנות שותפו נהגי המרוץ עצמם, עובדה שהאטה עוד יותר את ההתנהלות. "אני לא חושב שאי-פעם הותקנו תקנות בשיתוף עם הגורמים שלאחר מכן ישתמשו בהן. וכמובן שזה גרם לסרבול - גם בגלל הצורך בהתייעצויות נוספות, וגם בגלל שהיו לא מעט חילוקי דעות בין הנהגים לבין עצמם".
לא כמו הגויים
רבים מסכימים היום כי ההחלטה למסד את הספורט המוטורי במסגרת חוק אינה מוצלחת, בלשון המעטה. "זה הגולם שקם על יוצרו," אומר מלמד, הסבור כי טוב היה אם מדינת ישראל הייתה מאמצת את הנהוג בחו"ל, שם מאורגן הספורט המוטורי על-ידי התאחדויות, ולא על-ידי ממשלות. "אפשר היה לפתור את הכל עם שתי החלטות: לקבוע שביטוח חובה לא חל על כלי רכב תחרותי, ולקבוע שבאזור מוגדר מראש לא חלות תקנות התעבורה".
לירון גולדנברג: "החוק הוא בעוכרי הספורט" (צילום: גיל יוחנן)
יש המטילים על הנהגים עצמם את האשמה בכך שישראל בחרה לחוקק חוק. הרי אם לא היו מוגשות עתירות נהגי המרוץ לבג"צ, אולי היה אפשר להסדיר את הספורט המוטורי בצורה פשוטה יותר. אבל יש כאן מלכוד קלאסי. מלמד: "אם לא היו מגיעים לבג"צ, אפשר היה להסדיר את הספורט המוטורי טוב יותר. מצד שני, אם לא היו מגיעים לבג"צ, כנראה שלא היו מצליחים לחייב את המדינה לפתור את הבעיה". גולדנברג מסכים: "בסיכומו של עניין, החוק הוא בעוכרי הספורט, אבל כנראה שבישראל אין ברירה אלא ללכת להתקנת חוק שכזה".
לא מבינים
ולמה אין ברירה - למה בישראל אנחנו נזקקים לחיבוק הדוב של החוק? טל שביט, עיתונאי רכב המכהן כיום כיו"ר התאחדות עמותות רוכבי הדו-גלגלי והטרקטורונים, מנסה להסביר: "זה כנראה בגלל שבמשך שנים ארוכות לימדו אותנו שנהיגה מהירה אינה חוקית, ומי שנוהג מהר הוא חוליגן. אין אצלנו תרבות מוטורית, ואנחנו פשוט לא מקבלים את הספורט המוטורי בצורה טבעית, כמו שעושים במדינות אחרות"."בחו"ל, הספורט המוטורי התפתח כבר מהימים הראשונים של המכונית," ממשיך שביט, "וכולם הבינו את היצר הטבעי של בני אדם להתחרות. הספורט הזה גדל וצמח במקביל להתפתחות המכונית, ולכן זה כל-כך טבעי וקל, ולא צריך חוקים מיוחדים".
ובכל זאת, למרות הבעיות והעיכובים, מלמד מסכם דווקא בנימה אופטימית: "החוק לא מוצלח - אבל במסגרת החוק שאושר, זה הכי טוב שאפשר לעשות".
לפנייה לכתב/ת 
