עברתי בשלום את משבר גיל ה-30 שלי
אין לי חום גבוה, ואני לא גר אצל ההורים. בזכות ידידה שלי קיבלתי לוק של בן 22 סטיילסטי ומקובל. רק שאני מרגיש כמו אידיוט ששילם 1,500 שקל כדי שהביצים שלו יכאבו והקול שלו יהיה דקיק והשיער שלו יראה כמו גדר הפרדה לכינים
אז זהו שלא, לעזאזל. את יום ההולדת הזה אין מצב שאני חוגג, ולא יעזור גם אם יגררו אותי בכוח.
אתם חושבים שזה עזר? ממש לא, הם גררו... בסוף זה נגמר בכך שמצאתי את עצמי בארבע לפנות בבוקר בן 30 ויום אחד, מקיא את הנשמה על הרצפה בשירותים. אחלה חברים יש לי, אבל איזה כיף שלא זכרתי שחגגתי 30.
בחורה: "מה, אתה בן 30?"
אני: "כן".
בחורה: "וואו, אתה ממש לא נראה, הייתי נותנת לך מקסים 25".
זה המזל הכי גדול, שאתן לא מבחינות. או שכן, אבל אתם פשוט לא אומרות, כי לא נעים לכם. אבל לי לא אכפת, אני נהנה מהספק שיש לי עוד חמש שנים עד שאני אתבגר באמת.
בגיל הזה אתה מתחיל להבין שאתה ממש לא צריך ידידות, במיוחד אם הן צעירות ממך.
ידידה: "מה זה הבגדים האלה שאתה לובש?"
אני: "מה רע? חולצת פולו וג`ינס".
ידידה: "מה רע? אתה עוד שואל? מחר אנחנו הולכים לעשות לך מייק-אובר".
סער פדידה, מאחוריך!
טיילנו בן עשרות חנויות, מדדנו אין ספור בגדים (ואפילו חצאית סקוטית אחת), לבסוף יצאתי עם שני ג`ינסים קרועים בגזרה נמוכה שלוחצים לי על כל הביצים, ככה שכל פעם שאני לובש אותם אני נשמע כמו דוד ד'אור, שתי חולצות שהבנאדם היחיד שמותר לו ללבוש כאלה הוא סער פדידה מ"האלופה", ואתם חושבים שזה נגמר בזה? ממש לא.ידידה: "מהר, יוני, לפני שייסגר".
אני: "מה ייסגר?"
ידידה: "עיצוב שיער קו צעיר. קבעתי לנו תור שם".
אני: "כל כך בא לי לבעוט בך עכשיו".
את המשפט האחרון רק סיננתי בלחש. בטח אין טעם להגיד ש"הספר", או כפי שאתם קוראים לו "מעצב השיער", היה בעל טאץ' עליז שהולך לעשות שינוי בסטרייט אומלל. חפפו לי, מרחו לי משחה על השיער, שוב חפפו לי, סיפרו אותי, עשו לי גילוח מאחורה של שני פסים, עשו לי פן, שמו לי קילו ג`ל, ואני חושש שמרוב כל המהירות שהם עשו את זה הם גם עשו בי מעשים מגונים בלי שהרגשתי.
וככה, לדברי ידידה שלי שתזכה לחיים ארוכים (של התעללויות אני מקווה), אני נראה כמו בן 22 סטיילסטי ומקובל. רק שאני מרגיש כמו אידיוט ששילם 1,500 שקל כדי שהביצים שלו יכאבו והקול שלו יהיה דקיק והשיער שלו יראה כמו גדר הפרדה לכינים.
ידידה: "יאללה יוני, יוצאים".
אני: "די, נו באמא שלך, תני ללכת הביתה לראות גריז".
ידידה: "היום אתה דני זוקו".
אחרי כוס הג`יימסון השלישית שלי זה קרה
אם אתם צעירים אתם בטח יודעים מה קורה בלילות בפאבים הנחשבים בעירכם. לא אלאה אתכם בדיבורים על בחורות יפהפיות, ברמניות נחשקות, ואלכוהול. הרבה אלכוהול. בכל אופן, אחרי כוס הג`יימסון השלישית שלי נראה לי זה קרה - פתאום קיבלתי חיוך מהצד השני של הפאב.
ידידה (בטון מתלהב): "אתה ראית את זה?"
אני (בתמימות): "ראיתי מה?"
ידידה: "אל תשחק אותה, גם אתה חייכת בחזרה!"
אני: "נראה לך שהיא הסתכלה עלי?"
ידידה: "עלי בטוח לא".
אני: "מי יודע, אולי היא בקטע..."
ידידה: "היא בשום קטע, לך אליה עכשיו".
אני: "לא רוצה..."
אתם חושבים שלא הלכתי? הלכתי, מלא ביטחון עצמי מרוב אלכוהול, מחזיק את הכוס ביד אחת ובאחרת סיגריה.
"שלום לך", לחשתי לתוך אוזנה, "אני יוני".
דיברנו וצחקנו, שתינו ועישנו, עד שבאמת שכחתי שאני בן 30 והיא בסך הכל בת 21. דבר נוסף ששכחתי היה את הידידה שלי, שבינתיים התפוגגה לה לביתה, אבל לא היה אכפת לי, כי גם אני התפוגגתי לביתי - ולא לבדי...
למחרת הלכתי לעבודה כמו ילד מתלהב בן 22, אבל תוך שתי דקות החיוך נעלם. גל הצחוק שתקף את העמיתים שלי למראה התספורת החדשה והג`ינס הגזעי שלי גרם לי להצטער על דרך ההתמודדות שלי עם משבר גיל ה-30.
עברו כמה שבועות, אני חזרתי לחולצות הפולו שלי ולג`ינס המשעמם, את הדיסק של סקאזי שהיה לי באוטו החלפתי בשלמה ארצי, ומהילדונת שהכרתי מהפאב לא שמעתי יותר. אם החבר'ה רוצים לספר בדיחה טובה, הם נזכרים ביום ההוא שהגעתי לעבודה עם המייק-אובר.
זהו, השלמתי עם זה, אני בן 30, ואולי אלוהים עשה לי רק טוב בזה. למזלי אני עדיין לא מקריח ויש לי ריבוע או שניים בבטן לפני שהעיגול יכסה את הכל. יש לי מושג מה עושה לי טוב ומה לא, כי כבר עברתי וטעמתי הרבה בחיים. יש לי עבודה שמבאס לקום בבוקר בשבילה, אבל אני יודע שאם לא אקום אצטרך לחזור לגור בבית של ההורים. יש לי אחלה חברים, גם אם כולם כבר כמעט נשואים.
אז מה בעצם חסר לי....
האימייל של יוני
לפנייה לכתב/ת 
