רוצה שבפסח זה תמיין ותסדר גם אותי, אותנו
איפה אני שם, בין כל החפצים? איך אני אחרי כל כך הרבה שנים יכול שוב למפלס את מקומי בין החפצים פנימה אליה, בחזרה אל חייה, בחזרה אל ליבה. באיזה פסח זה היה שממנו והלאה פסחנו על המלאכה הכה חשובה של לנסות למיין, לסדר ולנקות את מערכת החפצים שלנו? סיפור אופטימי לקראת פסח
"זה עושה לי טוב הניקיון הזה", אמרה, וראיתי את ההתלהבות בעיניה. "זה נפלא שיש את חג הפסח, לסדר, לנקות, למיין ולמסור לאחרים חפצים שאינם עוד בשימוש, תמיד יש מישהו ששמח לקבל, חפץ של מישהו אחר נראה תמיד חדש ומפתה בעיני המקבל. הסדר הזה מפנה לי מקום, מציף אותי בכוחות חדשים, עושה לי טוב, עושה לי טוב, פשוט עושה לי טוב", חייכה לעברי, בעודי ניצב בכניסה לחדר מביט עליה.
אני נשען על משקוף הדלת וחושב לעצמי איפה אני שם, בין כל החפצים. איך אני אחרי כל כך הרבה שנים, יכול שוב למפלס את מקומי בין החפצים פנימה אליה, בחזרה אל חייה, בחזרה אל ליבה. באיזה פסח זה היה שממנו והלאה פסחנו על המלאכה הכה חשובה של לנסות למיין, לסדר ולנקות את מערכת החפצים שלנו? איך זה שהפסקנו לסדר את האהבה שלנו, מדוע הפסקנו למיין ולמסור את הריבים שלנו שאינם עוד בשימוש ולהשאיר אחריהם רק את ההתפייסויות המרגשות? אני רוצה לעזור במלאכה, אבל לא יודע איך. נראה שאת חפצי התקשורת שלנו מסרנו באחד מאותם סדרי הפסח שלה, מישהו אחר ודאי כבר שנים עושה בהם שימוש.
אני מנסה להתקדם פנימה, מתכנן בעיניי כיצד אני עומד לתפוס לעצמי נקודה ריקה מחפצים בתוך החדר. אני רוצה לעזור לה, אני רוצה שתראה אותי, אני רוצה שתמיין ותסדר גם אותי, אותנו.
אולי עדיף במקום כל המלאכה הזו, פשוט לאוורר את החפצים. אנשים בפסח מאווררים חפצים, החלונות בכל הבתים השכנים מוגפים ועליהם נתלים שטיחים ושמיכות. הרוח נושבת פנימה מחלון אחד ויוצאת החוצה מחלון אחר. האוורור לא דורש למסור, לזרוק, לתת לאחר. האוורור פשוט מאפשר לרוח חדשה לנשוב פנימה ולפזר כוחות חדשים על כל מה ששריר וקיים, חזק ואיתן.
אני עומד במרכז החדר, ניצב בתוך אי קטן, אי בתול, ריק מחפצים, אי שאולי יכול להיות מקור הבשורה להתחלה חדשה, סדר חדש. מתוך כל הערימה אני מתכופף ושולף קופסה ארוזה של בושם. אני מכיר את הבושם הזה, אני חושב לעצמי, מנסה להיזכר מהיכן. "קניתי אותו לפני שנתיים", היא מביטה בי ומפסיקה לרגע את הסדר. "האמת היא ששכחתי שקניתי אותו, חבל, דווקא ריח טוב, זוכר?" היא שואלת.
זוכר זוכר, ודאי שאני זוכר, אני קניתי לה בדיוק כזה בושם ליום הולדתה הראשון שהיינו יחד חברים. "אני יכול לפתוח?" אני שואל, והיא מיד מהנהנת בחיוב.
ריח של זכרונות עוטף אותי
בעדינות רבה, כפי שפעם הייתי נוגע בה, אני מסיר את נייר הצלופן המרשרש, פותח את המכסה, מוציא את הבקבוק, מחזיק אותו בידי ומתיז לחיצה קלה לחלל החדר. ריח של זכרונות עוטף אותי, אני ניצב בחדר, עוצם את עיניי ונזכר. לפתע אני מרגיש את כפות ידיה מלטפות את פניי. היא מלטפת את צווארי, מלטפת את כתפיי, מלטפת את זרועותיי. ובלטיפותיה היא מסירה, מוחקת מגרשת כעסים, משקעים ושתיקות.
אני פוקח את עיניי מביט בה ומחליט שבסדר הפסח הזה אני רוצה לאוורר, לאוורר חפצים ישנים, על מנת שרוח חדשה תעבור דרכם ותציף אותם בכוחות חדשים.
באביב הזה, בחג הזה, בסדר הזה, אני מרגיש ריח של סדר חדש ניכר באוויר. חג שמח, אהובתי.
לפנייה לכתב/ת 
