הלך לחפש אתונות

"הקוראת המלכותית" היא נובלה מקסימה מאת אלן בנט, המתארת את התהליך העדין אך העיקש בו מתחילה מלכת אנגליה, לגמרי במקרה, לקרוא ספרים. מובן מאליו, כפי שמציין המספר הכל יודע בנימוס, שהמלכה קוראת כמו כולם; אך את התשוקה וההעדפה לקריאה היא מותירה לכל מי שזוטר ממנה, ולנתיניה – כלומר, לכל יתר העולם. מלכת אנגליה לא יכולה שיהיו לה תחביבים או העדפות, כיוון שאלו מרחיקים ומפלגים את העם.

קומדיה דל רויאלטי

בקלילות משועשעת, בנט מתייר בין המוסד המלכותי הבריטי גבה המצח ועמוס החשיבות העצמית, ובין ניים דרופינג מבדר של סופרים בני זמננו, ומפגיש לפרקים את המלכה עם אותם מעצבי תרבות. אבל בנט לא מסתפק בקומדיה לכל המשפחה, באופן נחוש ביותר, הוא מפורר לאיטו את התשתית של הדימוי העצמי של האומה הבריטית – פני העם כפני מלכתו; ואם המלכה מחליטה לחתור תחת מוסכמויות, ולהרגיז את הפקידים הנבובים המנהלים את המדינה, הרי שבריטניה לא תראה לעולם אותו הדבר.

השטח שנפרש ב"הקוראת המלכותית", נע בין הפרטי לציבורי, האישי לנחלת הכלל. בגילה המופלג, וממרום מעמדה, מגלה המלכה על עצמה תובנות חדשות; וכמו קוראים רציניים רבים, היא מתחילה לכתוב לעצמה הערות – " אחת הדרכים אל האושר היא להיות פטור מתחושה של 'מגיע לי'. ולמשפט זה הוסיפה כוכבית והערה בתחתית הדף: " את הלקח הזה מעולם לא היתה לי אפשרות ללמוד" (עמ' 76).

באבחות סכין זריזות, כמעט בלתי נראות, מעצב בנט אמירות מושחזות על שיטת המעמדות הבריטית, מבלי התלהמות או איבוד הקלילות שלא לוקחת עצמה ברצינות רבה מדי.

קריאתה של המלכה משבשת משהו בממלכה – הפקידים והמשרתים שמבחינים שהמלכה רושמת לעצמה רשמים, מפרשים זאת כהדרדרות הזכרון שלה, ואולי כאלצהיימר; וכמו שבנט מנסח זאת באופן מבריק – "וכך קרה שניצני רגישותה נחשבו בטעות לראשית קשישותה".

ואם נדמה היה לרגע לקורא המודאג שמכאן ידרדר הסיפור אל

מחוזות קפקאיים בהם נלחמת המלכה על הוכחת שפיותה וצלילותה, הרי שהסופר לא מתפתה לכיוון והוא מחזיר את הסיפור לפסים הבנטיים המוכרים, כאשר מוחלט ע"י אנשי החצר שאלצהיימר היא מחלה המונית הפוגעת בפשוטי העם, ולפיכך פשוט לא יכול להיות שהמלכה חולה בה.

מחוזקת בתובנותיה החדשות, עצמאית ואמיצה יותר מאי פעם, נושאת הדמות הראשית של בנט, אשר מתחילה את מסעה כמעין בובת מריונטה מלאת חשיבות, את הסיפור אל עבר סיום בעל אמירה חתרנית ואופטימית.

לבד מן האהבה וההערכה העצומה אשר בנט מטפח לספרות ולמורשת התרבותית אשר יש בכוחה לעצב חייו של אדם, הוא מנסה ומצליח לומר משהו על פני הדור, ואולי פני העולם.

• "הקוראת המלכותית", אלן בנט. תרגום: יואב כ"ץ, ידיעות ספרים. 122 עמודים