הפסיקו לשפוך כסף על עזה

ישראל נכשלה במימוש אפקטיבי של הסנקציות הכלכליות מול החמאס, משום שדילגה על השלב הראשון וההכרחי: מניעת העברת מזומנים למערכת הבנקים של האויב.

שום גורם בעולם לא יכול לחייב את ישראל לספק שטרות ישראליים לבנקים הנתונים תחת שלטון החמאס. ולמען מניעת מימון הטרור, כל מה שישראל צריכה לעשות בשלב ראשון הוא לאסור מיידית להעביר מזומנים ממנה ודרכה לעזה.

בחודש אוקטובר עמדה מערכת הבנקים בעזה בפני התמוטטות. היא ניצלה בעזרת ישראל, בזכות העברה של כ-89 מיליון שקל במזומן, חודש מאוחר יותר. כיום שוב נמצאים הבנקים בעזה בבעיה, ושוב נחלץ בנק ישראל והעביר לתחומה 18 מיליון שקל. בקרוב יועברו 23 מיליון נוספים. ד"ר ואליד אל ואזיר, נגיד הבנק הפלסטיני המרכזי, הסביר: "בלי המזומנים מידידי הטוב פרופ' פישר לא יוכלו הבנקים בעזה לשלם משכורות ויקלעו לקשיי נזילות בתוך ימים ספורים".

מנהלי הבנקים בעזה טוענים כי שטרות שקלים רבים נקרעים ומתבלים ויש להחליפם בבנק ישראל לשטרות חדשים ועמידים יותר. אך נשאלת השאלה: האם בקשה של החמאס להחליף תחמושת שפג תוקפה תענה בחיוב על ידי ישראל? מדוע נוקטת ישראל מדיניות המבדילה בין חימוש החמאס לבין מימון של מערכת הכלכלה החמאסית בעזה? התשובה היא שישראל הרשמית עדיין לא מבינה איך להתייחס לחמאס כגוף השלטוני בעזה ולכן ממשיכה לראות בו רק ארגון טרור ומעמידה פנים כאילו מערכת הבנקאות בעזה היא עדיין חלק מהרשות הפלסטינית של אבו-מאזן וסאלם פאייד.

צעד פשוט של עצירת הזרמת הכספים לעזה ובפרט מניעת העברת מזומנים, לא יהיה חשוף לביקורת בינלאומית נרחבת ויעמוד גם בפני בג"ץ. משום שסנקציות על מערכת בנקאות הן אמצעי מקובל בעולם כולו. לא מדובר בצעדים כמו עצירת דלקים או חשמל שנתפסים כ"ענישה קולקטיבית", אלא צעד ראשוני ורך יחסית. סנקציות אלו ייעשו בשלב הראשון תוך המשך אספקה של סחורות הומאניטריות לתושבי הרצועה: מים אוכל, דלקים, חשמל, תרופות.

במקום לתת לחמאס את האפשרות ליצור מצג שווא של "משבר הומאניטרי" ברצועה, על ישראל להכניס את ממשלת החמאס עצמה ל"משבר מוניטארי": החמאס הוא היום משלם המשכורות במזומן הגדול ביותר ברצועת עזה. בשנה וחצי האחרונות משך הארגון מזומנים מהבנקים בעזה ובעזרתם הוא משלם מענקים, תשלומים למבריחים ומשכורות לעשרות אלפי מגויסים חדשים. החמאס בנה ברצועה כוח נוסף בסדר גודל של עשרים חטיבות חי"ר – כל זאת בתשלום של שקלים ישראלים.

לכאורה יש בישראל חוקים ופיקוח המונעים מימון טרור, אך בפועל אין כמעט אכיפה אפקטיבית של חוקים אלו. גם אם תפעל הרשות להלבנת הון בלהיטות גדולה יותר ספק אם היה ביכולתה להתגבר על מערכת ההטעיות של מממני הטרור העולמי. כל חוקי מניעת מימון טרור מבוססים על דיווחים של מערכת הבנקים במדינה בה מתקבל הכסף: רק בנק הנמצא בקצה שרשרת העברת הכספים יכול לזהות (וגם זאת לא בכל המקרים) מיהו האדם אשר מושך את הכסף המזומן.

בעזה החמאס הוא גם מערכת אכיפת החוק. הפתרון, גם אם חלקי, הוא לפעול לעיתים בצורה גורפת כלפי המערכת הכלכלית של הארגון. למשל, כפי שהציע האלוף גיורא איילנד בהבהירו את הקונטקסט הרחב יותר לטעויות המתמשכות של ישראל בטיפול בעזה: "למרות השינויים הנרחבים שחלו באזור לא שינתה ישראל את מדיניותה כלפי עזה מזה שנתיים. עזה היא כיום מדינה בעלת שלטון ברור ועל ישראל להכיר במציאות זו. עזה היא מדינה. הכרה במצב החדש עדיפה על סוג של הפסקת אש שבו הצד השני ממשיך לפגוע בטיפטופים. כיום הממשלה החמאסית בעזה אינה משלמת שום מחיר (מדיני או כלכלי) על הפעילות שיוצאת מתחומה נגד ישראל.

"סנקציות כלכליות אינן ענישה קולקטיבית. תכליתן להגביל את יכולת הלחימה של הצד השני. מול מדינה יש להתנהג כמו במלחמה - כלומר לפגוע גם בתשתית שתומכת ביכולת הלחימה. כצעד ראשון יש להוציא את עזה ממערכת המכס המשותפת של ישראל והגדה".

אבי טרנגו הינו עיתונאי, מתרגם ותחקירן של עיתונות חו"ל