לא חשבתי בכלל אם יש לי כוח לגדל תינוק
התחתנתי בגיל 20, כי כולן התחתנו, ופשוט נכנסתי להריון. חשבתי שיהיה נחמד להיפגש עם החברות בגינה עם העגלות כמו שנפגשתי עם חברותיי במושב כל אחר צהריים כשהיינו ילדות. חשבתי שיהיה נחמד לרכל על הבעלים. אבל בעל זה משהו אחר לגמרי. ברגע שהתחתנת איתו הוא חושב שאת הרכוש שלו
התחלת הסיפור: תפסיק כבר לצעוק עלי, כל האוטובוס שומע
גם על ההריון לא חשבתי יותר מדי. לא חשבתי בכלל אם יש לי כוח לגדל תינוק. פשוט נכנסתי להריון וזהו. כל החברות שלי התחתנו וכולן היו אמהות אחרי שנה, וחשבתי שיהיה נחמד להיפגש איתן בגינה עם העגלות כמו שנפגשתי עם החברות שלי במושב כל אחר צהריים כשהיינו ילדות. חשבתי שיהיה נחמד לרכל על הבעלים כמו שריכלתי עם החברות שלי על הבנים שיצאנו איתם כשכבר היינו בחורות. אבל בעל זה משהו אחר לגמרי. ברגע שהתחתנת איתו הוא חושב שאת הרכוש שלו ושמותר לו לצעוק ולקלל. "תגידי תודה שהוא לא מרים יד", אמרה לי פעם מישהי מהגינה, "אצלי אני חוטפת, אבל מה, שותקת. בסך הכל הוא בסדר, עובד קשה ומרוויח טוב, אז אני שותקת ולא מרגיזה אותו ועושה מה שהוא מבקש, אפילו במיטה, מה יש? את חושבת שגברים אחרים יותר טובים? קדחת".
אחרי הלידה הרגשתי שאני משתגעת. כל היום בבית עם תינוק על הידיים, בעל בא הביתה בערב ומתעצבן שהכל מבולגן ושאין אוכל מבושל, ולא איכפת לו בכלל שלא היה לי רגע אחד של זמן לעשות משהו, אפילו לא להתקלח. כל בוקר הייתי מתקשרת לאחותי ומתחננת שתבוא לעזור לי. הילדים שלה היו כבר קצת יותר גדולים, בגן, והיא היתה יכולה לבוא לכמה שעות בבוקר. אבל היא לא עזרה לי. היא רק הלחיצה אותי עוד יותר כשלא הצלחתי להניק ואמרה לי שההנקה הכי חשובה להתפתחות התינוק ואם אני רוצה שהתינוק שלי יהיה בריא אסור לי לוותר על ההנקה. אני כבר לא יכולתי לסבול שום דבר וצרחתי עליה שתלך (אחר כך הצטערתי). נתתי לבן בקבוק, ושום דבר רע לא קרה לו. אחר כך אמא שלי ואבא שלי הגיעו במיוחד מהדרום כדי לדבר איתי על ההנקה וכמה שהיא חשובה, אבל היה מאוחר מדי. שאלתי את אמא למה היא לא באה לבקר אותי קודם ולעזור לי, והיא אמרה שבשביל להגיע מהמושב לראשון היא צריכה לקחת שלושה אוטובוסים וזה יותר מדי בשבילה בגלל הרגליים. היא ביקשה מאבא שיביא אותה באוטו והוא הפסיד יום עבודה וחבל. הסתכלתי על אבא שלי שישב בשקט בצד והסתכל על אריזת החיתולים של בנצ'ו כאילו היתה טלוויזיה, ופתאום הבנתי שמהרגע שהתחתנתי אני והם הפכנו אנשים זרים, שאין להם שום אחריות עלי יותר, ושרק אם קורה משהו ממש גדול כמו להפסיק להניק אחרי כמה שבועות, הם יבואו לראות אותי ואת הנכד החדש שלהם.
כשבנצ'ו היה בן חודשיים התחלתי לחפש עבודה, וכשהיה בן ארבעה חודשים הכנסתי אותו למעון על יד הבית והתחלתי לעבוד. יקי השתולל ואמר שמי שמע שאמא מכניסה את התינוק שלה למעון ובורחת לעבוד באיזה משרד בתל אביב, ושבכלל זה הזמן המתאים להביא עוד ילדים כדי שיגדלו יחד. אני אמרתי לו שבגלל שצריך כסף אני יוצאת לעבודה, ואחרי הלידה הבאה אני כבר אשאר בבית. חשבתי שאולי כשבן יגדל קצת אני ארצה עוד ילד, אבל הוא גדל וגדל ואני המשכתי לא לרצות יותר ילדים, ואפילו שכל החברות שלי מסתובבות כבר עם ילד שלישי בעגלה אני ממשיכה לא לרצות. ואפילו שאחותי וההורים שלי אומרים שאני משוגעת, ושכל זה לא היה קורה אם לא הייתי הולכת לעבוד במשרד "עם כל האשכנזים האינטליגנטים שבטח מכניסים לך שטויות לראש ואומרים לך לא לתת כבוד לבעל ולא להביא עוד ילדים, ירחם השם, איזה מסכן הבעל שלה ואיזה מסכן הילד, כל היום לבד בבית לא יודע מה זה אחים, רק חסר שהיא תביא לו גם כלב".
רק בכל מה שקשור לגוף שלי אני לא מוותרת
אף פעם לא הייתי עקשנית. תמיד עשיתי מה שאמרו לי. אמרו לי תסדרי את החדר שלך ושל אחותך, סידרתי. תרימי את כל הכסאות בכיתה של כל הילדים שברחו מהר הביתה, הרמתי. תארגני את כל הילדים מהמושב למדורת ל"ג בעומר. ארגנתי. אבל בכל מה שקשור לגוף שלי אני לא מוותרת. זה הכי הכי שלי, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות איתו. בגלל זה אני מתלבשת איך שבא לי ולא איך שכתוב ב"לאשה". שחור אין, ורוד אאוט. את מי זה מעניין? אולי את מעצבי האופנה שלא יודעים איך להרוויח עוד כסף מהדוגמניות שעוד דקה מתמוטטות מרעב. אותי בחיים לא יתפסו בשחור. וגם לא בלבן. וגם לא באפור וגם לא בחום. זה משעמם, בחיי כמה משעמם. אני תמיד יהיה צבעונית ושמחה, ואפילו אם רע לי נורא בנשמה אני נראית שמחה מבחוץ ואף אחד, חוץ מסופי, שאני מספרת לה הכל, לא יודע מה עובר עלי. את זה למדתי מההורים שלי, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. לפחות משהו טוב אחד למדתי מהם.
הגוף שלי לא יכול לסבול עוד הריון. אני מרגישה את זה מבפנים. אפילו הלכתי לרופא לדבר איתו על זה. אמרתי לו שבכל פעם שאני חושבת על הריון מסתובב לי הראש ובא לי להקיא, ופעם אפילו התעלפתי בבית כשיקי כמעט שכנע אותי שהכי טוב יהיה לי לשבת בבית ולגדל שלושה-ארבעה ילדים. אם לא הייתי מתעלפת אולי הייתי משתכנעת.
הרופא אמר לי שאני לא צריכה לעשות מה שאני לא רוצה ושכדאי שאדבר עם הרופא נשים שלי כדי שיחליט איזה אמצעי מניעה כדאי לי לקחת. עד אז לקחתי גלולות, וכל ערב יקי היה צועק עלי "מה את עושה, את לגמרי לא נורמלית", ואז העברתי את הגלולות לבוקר ומיד אחרי שהוא יצא לעבודה לקחתי אותן ואמרתי ליקי שאני לא נכנסת להריון אפילו שהפסקתי עם הגלולות ושאולי יש לי איזה בעיה בגוף.
סיפרתי לו על ההתקן, אפילו שידעתי שהוא ישתולל מעצבים
אחרי שהרופא שם לי התקן הייתי מאושרת. החלטתי לספר ליקי, אפילו שידעתי שהוא ישתולל מרוב עצבים, כי חשבתי שככה הוא לא ירצה לשכב איתי כל הזמן. הוא באמת השתולל והלך לישון בסלון וככה ישן אולי שבוע. אחר כך נסע להורים שלי לדרום ואמר להם שאם אני לא אוציא את ההתקן מהרחם שלי, הוא יתגרש ממני.
אבא שלי לקח שוב יום חופש והביא את אמא שלי אלי הביתה. היא נכנסה ואמרה שלפני שיהיה מאוחר מדי ולפני שיקי יעזוב אותי ואת הילד ואני אהיה גרושה מסכנה, "מהר מהר תוציאי את הדבר הזה ששמת בבטן. את צעירה ויש לך רק ילד אחד, לא שמים כזה דבר בבטן, זה אסור!"
אמרתי לאמא שלי שנמאס לי מהכל ושהחיים הם חרא אחד גדול ומסריח ולא איכפת לי שיקי יילך לעזאזל ושאני אסתדר לבד עם בן. יש לי עבודה ומשכורת ואני לא צריכה אותו בכלל. אמא אמרה לי להפסיק מיד לעשות ככה עם הידיים כי אני מפחידה אותה, ואחותי ובעלה הגיעו. בעלה אמר "מה קרה לך ציפי, אני לא מכיר אותך כזאת", ואחותי אמרה ש"אולי כדאי לתת לציפי קצת להירגע כי היא נראית לא טוב" ולקחה אותי למטבח ונתנה לי כוס חלב. במטבח היא אמרה לי, "למה את עושה עניין מכל דבר, שניים-שלושה ילדים ואת יוצאת לעבוד וסגרנו עניין. ארבע-חמש שנים בבית ואת חופשיה, יקי מבסוט, וחלאס די!"
הבנתי שאין עם מי לדבר. אמרתי לה שאני צריכה לחשוב על זה ושתגיד להורים ללכת הביתה ושלא ידאגו. אחרי שכולם הלכו עשיתי ליקי את המוות בגלל הבושות שהוא עשה לי במשפחה, אז הוא לקח שקית ניילון, הכניס לתוכה חולצה אחת והרבה סיגריות והלך.
חשבתי שעכשיו יהיה לי שקט, אבל אז שמעתי את בנצ'ו בוכה בחדר. נתתי לו כוס חלב והדלקתי טלוויזיה, ואחרי שהוא נרדם נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתן לאף אחד להתערב לי בגוף.
לפנייה לכתב/ת 
