משתעשעת ברעיון שגבר זר יראה אותה בעירום?

מה מפריע לשרון? יכול להיות שהיא משתעשעת ברעיון שעוד גבר יראה אותה ערומה?

השאלה הזו מתחברת אצלי לעבודת דוקטורט שקראתי באחרונה של שארלוט דה בקר (Charlotte De Backer), שהוגשה לפני כשלוש שנים לאוניברסיטת גנט, ולמחקר ההמשך שלה, שפורסם לפני כשנה. דה בקר כותבת על רכילות, אבל המסקנות שלה נוגעות בעצם למחשבות על שותפים רומנטיים אפשריים.

נחזור אל שרון. מפריע לשרון שהיא לא נראית בלי בגדים כמו שהיא נראית עם בגדים. יש כאן לכאורה מקרה קלאסי של אמת מול אשליה. הגוף העירום נתפס כאמת, והגוף הלבוש כאשליה. שרון חושבת שהבגדים שלה יוצרים אותה כאשליה של אשה יפה, בעוד שגופה הערום חושף את כל האמת. שרון רוצה להיות אשה יפה גם בלי בגדים.

היחיד שרואה אותה ערומה, בעלה, מרוצה מאוד ממראה עיניו. שרון גם לא מתכוונת שגברים אחרים יראו אותה ערומה. אז למה חשוב לה כל כך לשפר הופעה שבעלה לא חושב שיש צורך לשפר?

"הבעל שלי לא אובייקטיבי", אומרת שרון. "אני יכולה לעמוד בפניו בלבוש של מקבצת נדבות, והוא יחשוב שעומדת בפניו האשה הכי אלגנטית בעולם".

צורך תיאורטי להיראות יפה בעיני כולם

שרון רוצה להרגיש שהיא נראית טוב באופן אובייקטיבי, שזה אומר גם בעיניהם של גברים אחרים, אבל בפועל, היא לא רוצה שגברים אחרים יראו אותה בעירום. יש לה צורך תיאורטי להיראות יפה בעיני כולם. אבל למה? מה הטעם בצורך שלה במבט האובייקטיבי?

נכון, יש את שפת הים, אבל נניח ששרון לא אוהבת לבלות על שפת הים. האם שרון דוברת אמת כשהיא אומרת שהיא לא רוצה שגברים אחרים יראו אותה בעירום? האם, לאור הצורך שלה לשפר הופעה שבעלה אינו רוצה שתשפר, היא אינה מוציאה מכלל אפשרות בגידה עתידית בבעלה? האם כל אדם, אשה או גבר, שרוצים להיראות טוב בלי בגדים, חושבים בעצם על אפשרות של בגידה?  

נשואים ורווקים מגלים עניין דומה בשותפים פוטנציאליים

המחקרים של דה בקר מעלים שאלות דומות. נתייחס תחילה אל הממצאים: ברכילות על נשים, הנושא שהכי ריתק את הנשים והגברים היה יופייה ונחמדותה של המרוכלת; וברכילות על גברים, הנושא שהכי ריתק גברים ונשים היה מצבו הכלכלי של המרוכל. אלה הם בעצם שני נושאים שמעסיקים נשים וגברים שמחפשים בני או בנות סוג. דה בקר מדווחת שנשים וגברים, נשואים ולא נשואים, גילו עניין דומה במרוכלים כשותפים פוטנציאלים ליחסים רומנטיים.

רכילות היא לא רק שיחה בטלה. יש לה גם תפקידים חברתיים. הנקודה הזו מקובלת על ידי רוב החוקרים. חלקם יגידו שאפשר להסתדר בחברה בלי רכילות, וחלקם יגידו שזה בלתי אפשרי, אבל כולם כמעט מסכימים שיש לרכילות תפקיד בחברה. דה בקר טוענת שבהיבט שהיא בדקה, התפקיד החברתי של הרכילות הוא בפועל בדיקה של עד כמה המרוכלים נחמדים בתור בנות או בני זוג פוטנציאליים.

ריכלתם? מתבקש להגיד על אנשים שמרכלים על נחמדותם של אחרים, בדקו את עצמכם אם אתם בוחנים בעצם פוטנציאל של שותפות רומנטית. אתם לא מסתפקים בהתלהבות של בני או בנות הזוג שלכם למראה שלכם בלי בגדים, מתבקש להגיד לאור התנהגותה של שרון, בדקו באיזו מידה אתם לא מוציאים מכלל האפשרות שאנשים נוספים יראו אתכם בעירום.

אבל דה בקר טוענת שהיא לא מצאה קשר משמעותי בין אותן שיחות רכילות לבין רצונם של המרכלים לבגוד. אז מה כן ניתן ללמוד מהצורך של אנשים לרכל על יופיים ונחמדותם של האחרים, ועל הצורך של שרון להיראות יפה גם מול המראה?

סייען להערכה עצמית

אני משווה זאת לאספן אמנות שלא עולה על דעתו כלל וכלל לעשות כסף טוב מיצירות האמנות שבאוסף שלו. אספן כזה יכול להרגיש נהדר בכל פעם שעולה ערך היצירות בשוק, ומרגיש רע מאוד בכל פעם שערכן יורד. הוא אוהב לבדוק את ערכן הפוטנציאלי של היצירות שלו בשוק, בלי לחשוב על מכירתן.

יש בערוץ בי.בי.סי פריים תוכניות על עתיקות. מומחים מעריכים את ערך הענתיקות לצורך מכירה, אבל לפעמים, דווקא לאור הערך הגבוה בשוק, יש בעלי עתיקות שמתחרטים ומבקשים לשמור אותן לעצמם. ההערכה הכספית הגבוהה לא רק שאינה מלמדת בהכרח על הרצון למכור, אלא דווקא עוזרת לפעמים להחליט שלא למכור.

גם שרון היא כזאת. היא בודקת את הערך של עצמה לא בהכרח כדי לחזור אל הזירה הרומנטית, אלא כדי להרגיש טוב עם עצמה. השוק החיצוני מתפקד כסייען להערכה עצמית.