זעקת דור שני

כמעט 20 שנה לאחר סרטו "הוגו", יאיר לב שב לדובב את אביו ניצול השואה לעיני המצלמה. "הוגו 2", שמתעד באובססיביות את הנתק הרגשי בין האב ובנו, הוא סרט אכזרי ומרגש בו זמנית

בשנת 1989 הציג הדוקומנטריסט יאיר לב את סרטו "הוגו", שבו דובב הבמאי את אביו ניצול השואה בנוגע לחוויותיו מהתקופה. זה היה אחד הסרטים הראשונים במה שלימים ייקרא "סרטי הדור השני", שבהם הציבו קולנוענים צעירים את מצלמות הווידאו שלהם אל מול הוריהם ניצולי השואה ותבעו מהם להפר את שתיקתם.

“בגלל המלחמה ההיא" היה סרט שכזה (אף שהבמאית שלו, אורנה בן דור, בעצמה בת לניצולי שואה, הביאה את סיפורם האישי של הורי המוזיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד), וכך גם "הבחירה והגורל" (ציפי רייבנבך), “איגן מיגן" (רונית וייס ברקוביץ') ו"אבאל'ה בוא ללונה פארק" (ניצה גונן).

"הוגו 2". הצפייה לעיתים גובלת במציצנות מביכה (צילום: תמי ברקאי)

על אף המשתמע משמו, "הוגו 2” איננו בדיוק סרט המשך, וסיפורי ההישרדות של האב שוב אינם עומדים במרכזו. פקיד המס הוגו לב, עכשיו קשיש חולה ונרגן, ובנו הקולנוען, שרויים בנתק רגשי - אותו נתק שהסרט הראשון ביקש לגשר עליו. הבן מתעקש לתעד את קלונו הגופני של האב, והתנגדותו הקולנית של זה מביאה להתכתשויות חוזרות ונשנות ביניהם. במקביל, מגלה לב שקלטת "הוגו" המקורי הולכת ודוהה ושהסרט כבר אינו ניתן לשידור, ומצריך עבודת שחזור מסיבית. הסיטואציה הטכנית הזו מקבלת בהקשר של יחסי האב-בן בסרט משמעות סימבולית מבהילה.

עולם הולך ונעלם

"הוגו 2” הוא סרט אכזרי. קודם כל, משום שהוא עוסק בהיעלמותו של ניצול השואה (כשם שהסרט הראשון שהנציח את סיפורו הולך ודוהה), אך גם מפני שהוא נהפך בהדרגה למלודרמה משפחתית כואבת שבמרכזה הצורך הנואש של הבן להיות נאהב על ידי אביו. זו הסיבה שהוא מתעד אותו באובססיביות שנהיית כמעט מטרידה, מוכן להאזין לסיפורי השואה שעודנו שקוע בהם (בעיקר בסרט הקודם), ובעיקר – מעניק לכל זה פומביות באופן שהופך את הצפייה בסרט לגובלת במציצנות מביכה. “הוגו 2” הוא לעיתים סרט שלא נעים לצפות בו.

בה בעת, זהו סרט שעניינו הטראומה של היות בן הדור השני לשואה. שוב ושוב מטיח האב בבנו שהוא לא היה שורד במחנות. חוויות השואה משמשות כלי שבאמצעותו מבקש האב הוגו לאיין (מלשון אין) את הבן, לסרס אותו באופן סימבולי ולהיאבק בו ובמצלמתו המציקה. הדיוקן המשפחתי שמעצב "הוגו 2” הוא היפוכה

המוחלט של השאיפה לפיוס ולשבירת החומות שאפיינו את הסרט הקודם. כאילו בצד היעלמותו, הפיזית והסימבולית, הופך עכשיו ניצול השואה לכוח המענה ומייסר את בנו.

ועם זאת, הבן מחויב לאביו, דווקא משום היותו בן הדור השני. מחויב לשחזר את הסרט המקורי כדי שניתן יהיה לשדר אותו, ומחויב להעניק לו רגע אחרון של חסד שלפני פרידה. מבחינה זו, “הוגו 2”, שהקרנותיו ימשכו עד סוף החודש בסינמטקים, הוא סרט מרגש.