על הדשא באוניברסיטה: התחלות חדשות
"את יודעת? יש לי משיכה מאוד חזקה לפסיכולוגיות", אמר דן לבחורה עם הגופיה הכחולה שישבה לבד וקראה ספר. "אני מקווה לקבל קומבינות לטיפול תראפי ממושך בילדיי שטרם נולדו. איך קוראים לך?" – "קוראים לי ליבי", ענתה. סיפור
הצל הפתאומי התרסק על הדשא לידו ביבבות. זה היה דן.
"מה קורה, אחי?", שאל אותו רון מבלי להפסיק לקרוא בקלסר.
"דיני חוזים", נשמעה גניחה מיוסרת מתוך הדשא.
דן חיכה לתגובה, אך כשהבין ששום מילות ניחומים לא יבואו התהפך על הגב והפנה את פניו אל השמש החמימה. "מה אתה כבר קורא שם, שאין לך זמן לרחם עלי?", שאל את רון בטון נעלב.
"סיכומים של קורס שעוסק בגיאומטריה של סיפורים".
"אל תמציא קורסים".
"זה דווקא קורס מרתק. יש פרופסור כצנלבוגנשטיין אחד – בחור תמהוני אבל די מעניין – שמעביר קורס שלם על תבניות מתמטיות וגיאומטריות בספרים וסיפורים. יש לו תיאוריה שבכל סיפור אפשר למצוא איזו צורה בסיסית, איזה שלד, שמסביבו נבנה הסיפור. הוא טוען שהקוראים מחפשים את התבניות האלה בתת-מודע שלהם".
"וואלה. פרופסור כצנלבוגנשטיין. עכשיו אתה ממציא גם אנשים. תודֶה שאתה לומד ספרות רק בשביל הבחורות".
"טוב, לא רק בשביל הבחורות", ענה רון וחזר לסיכומים.
הם נשארו לשבת בשתיקה חברית על גבעת בדלי הסיגריות המכונה לעיתים "הדשא של גילמן". משהו צד את עינו של דן, והוא התרומם על המרפקים כדי לראות טוב יותר. "היי", חבט על הקלסר של רון, "אתה רואה את זאת עם הגופיה הכחולה?"
רון הרים סוף-סוף את עיניו. "נו, מה איתה?"
דן נאנח ונענע בראשו. "וואי וואי, מה הייתי עושה לה..."
רון שתק לרגע. "מה?"
"מה מה?"
"מה היית עושה לה?"
דן נראה מבולבל. "הייתי... אתה יודע... הייתי לוקח אותה לאיזו מסעדה נחמדה. ואחר-כך אולי טיול רומנטי על שפת הים".
"אה-הא".
"אתה לא מבין, בנאדם, זה הדבר האמיתי. אני רוצה לבלות את שארית חיי עם האשה הזו..."
"איך קוראים לה?"
"מה?"
"שאלתי: איך קוראים לה?"
"אין לי מושג", הודה דן.
"הבנתי אותך".
"מה כבר הבנת?"
"תראה, אבא שלי תמיד אומר: 'במקום להפליץ כל הזמן, פשוט לך לחרבן'".
"מקסים".
"אבא שלי הוא בנאדם פרקטי. בקיצור, במקום לדבר כל-כך הרבה, אולי תקום ותעשה?"
"מה, עכשיו, כאילו?"
"ממש עכשיו. הנה, תראה – היא התיישבה על הדשא עם ספר. לבד".
"אמנם אני לומד משפטים, אבל זה לא ממש עוזר לי להתחיל שיחה עם בחורה זרה", ניסה דן להתחמק. הוא הרגיש את הבטן שלו מתכווצת במחאה מעצם המחשבה.
רון הניח יד מעודדת על כתפו. "מספיק להפליץ. לך תזמין אותה לקפה. ואם כבר מדברים על קפה, אני חייב לתדלק לפני ההרצאה. יאללה ביי".
* * *
"היי, הבאתי לך קפה מגילמן. לא הייתי בטוח אם את רוצה סוכר, אז הבאתי כמה שקיות", אמר הצל הפתאומי והתיישב.
"אה... אה... מי אתה?"
"נעים מאד, אני דן", אמר והושיט את ידו. לאחר היסוס של שנייה היא הושיטה את שלה.
"תראה, דן, בדרך כלל אני לא לוקחת שתיה מזרים, אבל האמת היא שלא ישנתי הרבה הלילה ואני זקוקה נואשות לקפה. תביא".
"סוכר?"
"חום, תודה".
למשך מספר רגעים הם שתקו בזמן שהיא ערבבה את הסוכר ולגמה בזהירות מהקפה החם.
"אז מה את קוראת שם?"
היא סגרה את הספר על אצבע והפנתה אותו אליו. "נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית".
"המממ. אחלה ספר".
"קראת אותו??"
"אתה סוג של טמבל, אה?", היא חייכה
"לא ממש... אבל יש לו כריכה ממש יפה". דן התווה באצבעו על הראש הפתוח שצוייר על הכריכה.
"אתה סוג של טמבל, אה?", היא חייכה.
"כל אחד לפעמים הוא קצת טמבל", הוא חייך בחזרה. "את יודעת? יש לי משיכה מאוד חזקה לפסיכולוגיות".
"מה אתה אומר... למה?"
"כי אני מקווה לקבל קומבינות לטיפול תראפי ממושך בילדיי שטרם נולדו".
"מעניין שאתה חושב ככה. למה אתה חושב שהם יצטרכו טיפול?"
"אה, אין סיכוי שהילדים שלי יצאו נורמליים. לדעתי אי-אפשר לגדל ילד בלי לדפוק לו את החיים".
"זה מה שאתה אומר לכל הבחורות שאתה מתחיל איתן?"
"לא, האמת היא שאני מאלתר תוך כדי שיחה".
הזר נישק את אשתו לעתיד של דן ובחן אותו בעניין
דן היה כל-כך שקוע בשיחה הקלילה שלהם, עד שממש קפץ כשהופיע לפתע בחור גבוה שהתיישב וסגר איתם משולש. הזר נישק את אשתו לעתיד של דן על הלחי ובחן אותו בעניין.
"רם, תכיר את דן". הם החליפו הנהונים. דן בחן את היריב הפוטנציאלי וליבו צנח. "אנחנו הולכים לאכול צהריים?", שאל רם. היא קמה, והוא אחריה.
"תודה על הקפה", אמרה לדן.
"על לא דבר", ענה בשקט.
היא בחנה אותו לרגע. "אני חושבת שאחזור לקרוא כאן בעוד שעה, בערך".
דן קיווה שהשמחה שלו לא היתה גלויה מדי. "סבבה. אני אשתזף בינתיים".
"ביי", אמרה בחיוך, והשניים התחילו לצעוד במורד הגבעה לכיוון "בשר ורוח".
"רגע, איך קוראים לך?", צעק אחריה.
היא הסתובבה תוך כדי הליכה: "קוראים לי ליבי".
* * *
"חמוד הבחור".
ליבי צחקה. "אל תתחיל".
"אני רק אומר", התגונן רם, "שהוא נראה בדיוק כמו סוג הבחורים שאת רוצה... לטפל בהם".
"מעניין אותי לדעת איך אתם עובדים", ענתה ליבי והסיטה את הנושא. "וכרגע הרבה יותר מעניין אותי לשמוע מה קורה אצלך בתחום הרומנטי. עוד מעט נגמרת השנה ואתה עדיין בודד כמו גרב אחרי כביסה. למה אתה חושב שזה ככה?"
"את יודעת איך זה... אין הרבה גרביים תואמים במדעי המחשב. בעיקר עתודאים בני 18", ניסה להתחמק.
"שטויות, אתה פשוט ביישן. אתה זוכר שבאת איתי למסיבה של פסיכולוגיה? אני חושבת שהצלחת לגלות פינות להתחבא בהן שאפילו העכברים לא יודעים עליהן".
רם התעניין מאוד לפתע בלוח המודעות על פניו חלפו. ליבי תפסה לו את הזרוע. "היי, אתה רואה את הבחורה שמתקדמת אלינו?", לחשה לו בטון זומם. "אתה הולך להתחיל איתה".
"מה? לא, עזבי, אין מצב. לא היום", ענה רם והרגיש את הבטן שלו מתכווצת במחאה מעצם המחשבה.
"זרום איתי", אמרה לו, ולפני שהספיק להגיב היא הדפה אותו בכוח בדיוק כשהבחורה הזרה חלפה לידם. הוא כמעט התנגש בה.
"אז מה אם אתה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים?"
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב!", צעקה ליבי על רם ההמום, "אני לא יכולה יותר! אז מה אם אתה חכם? הא? אז מה אם אתה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים? אז מה אם אתה ממש עשיר? אתה יכול לקחת ת'יאכטה ש'ך ולדחוף אותה בתחת ש'ך".
הבחורה בהתה בשניהם בהלם.
"אני פשוט לא מסוגלת", המשיכה ליבי והרכינה את ראשה, "אתה פשוט משקיע בי יותר מדי. אתה איש טוב מדי. אני לא בנויה לקשר. זה לא יעבוד". ובמילים אלה הסתובבה ורצה משם.
רם והזרה בהו זה בזו לרגע במבוכה, ואז התחילו לצחוק כמו מטורפים.
* * *
"מה זה היה?", שאלה שירה כשהתקרבה למקום.
איילה שיחררה את רם לדרכו עם מספר הטלפון שלה, כשחברתהּ הטובה הצטרפה אליה. "זה היה... זכר", היא אמרה.
"כן, את זה הצלחתי להבין בעצמי, למרות שאין לי את הידע הנרחב שלך בביולוגיה. התכוונתי – מה קרה כאן? מרחוק זה נראה כאילו שהוא נזרק עלייך".
"כן, 'נזרק' היא המילה המתאימה", ענתה איילה וחייכה לעצמה.
"נו, ספרי לי!", דרשה ממנה שירה. "את נמשכת לחנונים מעכשיו?"
"הכי טוב חנונים – הם לא התקלקלו עדיין והם יודעים להתייחס יפה לנשים", ענתה איילה ושתיהן צחקקו.
"כן, והם יהיו מיליונרים יום אחד. אוף, למה אני נמשכת דווקא לבחורים ממדעי הרוח?", תהתה שירה. "בגיל 30 הם עדיין יגורו בדירת חדר דולפת בפלורנטין".
"את מתכוונת, במקרה, לבחור המסתורי שאת בוהה בו במשך כל השבוע?"
"אולי".
"ומה, אם יורשה לי לשאול, את מתכוונת לעשות בנידון?"
"יש לי תוכנית", שיתפה אותה שירה. "אני מתכוונת להמשיך לבהות בו עוד קצת".
הן פילסו דרך בקפיטריה של גילמן. "למה שלא תיגשי אליו פשוט? זכרים אוהבים בחורות אסרטיביות", אמרה איילה.
שירה הרגישה את בטנה מתכווצת במחאה מעצם המחשבה. "אני מתה על זה שאת קוראת להם 'זכרים'".
"כי אני מתעניינת בתפקיד הביולוגי שהם ממלאים. ואת משנה את הנושא... מה את מצפה, שהוא פשוט ייפול עלייך?"
באותו הרגע בדיוק נתקעה שירה במישהו, או שהוא נתקע בה, וכוס הקפה שלו התעופפה מידו. למרבה המזל איש לא נפגע.
לא ייאמן - זה היה הוא. דאוס אקס מקיאטו
"אני ממש ממש מצטערת...", התחילה שירה להגיד כשהבחינה לפתע בתווי הפנים שבהו בה בהפתעה. לא ייאמן - זה היה הוא. דאוס אקס מקיאטו.
איילה הבחינה בהבעות והצבעים שהתחלפו על פניה של חברתהּ ומיהרה להציל את המצב. "אנחנו ממש מצטערות", אמרה לבחור. "למה שלא תיתן לחברה שלי לקנות לך כוס קפה חדשה?"
* * *
"וכך, כאשר הסיפור מגיע אל קיצו, קיימת הקבלה בין הצורה הבסיסית של הסיפור לבין הציפיה שנבנתה אצל הקורא", הרצה פרופ' כצנלבוגנשטיין, מילותיו מסתלסלות במבטא שאיש לא הצליח לזהות מעולם. "אם יש התאמה בין השתיים, הקורא ירגיש מסופק".
"דוגמאות נוספות לאיכויות גיאומטריות יכולות להיות, למשל, צורות של ירידה-לצורך-עליה, או חזרה על תבניות, או של סגירת מעגל, ועוד ועוד", המשיך.
רון האזין בעניין ולגם מכוס הקפה החדשה שלו.
יש בזה משהו.
לפנייה לכתב/ת 
וואי, מה הייתי עושה לה...
צילום: ויז'ואל פוטוס
מומלצים
