בלי קבלות

רוני קובן, כתב "עובדה" הוותיק, עצוב לפעמים. לא תאמינו, מפעם לפעם אפילו יש לו חשק לקלל. את הגילוי האישי המרעיש הוא חשף אתמול (ב') בכתבה שהתהדרה בכותרת "עולם הזוהר" ושודרה במסגרת תוכניתה של אילנה דיין, כשמטרתה לשפוך אור על תופעת מרכז הקבלה של הרב ד"ר מיכאל לייטמן, אליו הורשה קובן להיכנס ואף להכניס את מצלמות התוכנית. אבל מי שנותרו מדוכדכים ואולי אפילו רצו לקלל הם כנראה צופי הכתבה.

קובן מראיין את הרב לייטמן. קבלה בלי תהייה (צילומים: ערוץ 2)

זה התחיל טוב מאוד. כבר בפתיחת תוכניתה, עוד לפני שידור כתבת ההמשך לתחקיר האנתראקס, הבטיחה דיין שקובן נכנס ללמוד ולהבין את כוחו של לייטמן, וחזר קצת עצבני. גם הכתבה עצמה, שנפתחה בכמה זוויות מתוחכמות של אולם המפגשים במרכז הקבלה יכלה ללמד על ביקורת נוקבת ותחקיר מאיים שעתידים להגיע. אבל המחזה שהתגלה דקות ספורות לאחר מכן, היה לא פחות מחצי שאיפת אוויר סלבריטאים וחמור מכך - תצוגת תכלית נטולת כל אג'נדה עיתונאית לפועלו של הרב.

בין המוסך למכון הבריאות

במהלך הכתבה, פגש קובן באנשי "קבלה לעם" והזדעזע פעם אחר פעם לשמוע כי הם עובדים במקום בהתנדבות. לא בלתי סביר להניח שאם היו אותם אנשים שהוצגו באופן מכוון משהו כתמהוניים מחוסרי תכלית בחייהם עובדים בהתנדבות בעבור מטרות אחרות, "גרינפיס" למשל, הם היו זוכים ליחס אחר מצד קובן שתמה על נכונותם להשקיע את מיטב שעותיהם ושנותיהם במטרה שבעיניהם נתפסת כראויה.

איבגי במרכז הקבלה. איפה השאלות הקשות?

כתבנו הודה. הוא לא הבין מה מחפשים אותם תמהוניים בשלוש לפנות בוקר בבניין בפתח-תקווה (שאותו קובן בחר להגדיר כ"עלוב" וככזה שכל מהותו היא הימצאותו "בין מוסך למכון מסאז'ים"). למרבה הפלא הוא בחר שלא לשאול אותם אף לא שאלה מתבקשת אחת. תשובות למעשיהם, שביניהן היו "זו המשמעות", "אלה החיים", "התעוררות", "אור" ו"שלווה" סיפקו אותו מיד. גם כאשר מישהו טרח להגיד לו שמדובר ב"רוחניות שאי אפשר להרגיש", קובן לא משך את החבל ולו סנטימטר אחד קדימה.

יותר מכך, כאשר הטריח עצמו לשאול את סמיון ויניקור, במאי תוכניות הקבלה של הרב לייטמן, מה ההבדל בין תוכניתו לתוכניות הקבלה בערוצי ההטפה בארצות הברית, הוא הסתפק בחוסר המענה הממושך. במקום שתהיה זו נקודת תורפה שתביך את ויניקור, לא היה צריך להיות מומחה טלוויזיה גדול כדי לראות שהמובך פה לא היה המרואיין.

קבלו את ארקדי

ובאשר לאנשי התרבות שהוצגו בכתבה כפוקדים קבועים של מרכז הקבלה - משה איבגי, סשה דמידוב, הנרי דויד וארקדי דוכין - כאן הגיע שפל התחקיר של קובן. השאלה שזעקה לחלל האוויר - אודות הדילמות והקוטביות בין עולמם המקצועי לעולמם הרוחני של האמנים - לא נשאלה, ובמקומה זכינו למנת יחסי ציבור הגונה לשירו החדש של דוכין שנכתב בהשראת אנשי מרכז הקבלה ובשיתופם. האם מדובר בסיכום שנחתם מראש, לפיו בתמורה להצצה הנדירה, שבוזבזה על הצמדת פריימים חסרי משמעות, ייחשף השיר החדש?

התלמיד דוכין. סיכום שנחתם מראש?

אינני ומעולם לא הייתי קרוב לתורת הקבלה. אבל כתבתו של קובן, שכל כך השתדל לתהות על משמעות וצרות החיים בסיומה, גרמה לי אפילו לחבב את אותה חבורת גברברים שמתחבקים ושרים באופטימיות חגיגית בשש בבוקר, בסיומו של עוד שיעור מפי הרב שלהם.

מה אגיד לכם, הלוואי שגם אני הייתי פותח כך כל בוקר, במקום עוד צמד כוסות קפה להתעוררות.

אשראם זה כאן

ועוד מילה לסיום. תגובת הגוף האנטי-קבליסטי שהובאה בסופה של הכתבה מפיה של דיין, נשמעה כאילו מישהו בארץ התעורר, באיחור של 12-13 שנים וצעק "אויה, מדובר בכת". פקחי את העיניים אילנה, בהודו יש לא מעט ישראלים שמצאו את האושר שלהם בכת כזו או אחרת כבר מזמן. ממש מזמן. זה עושה לאנשי אשראם טוב? זה עושה לקבליסטים מפתח-תקווה טוב? עשו לנו טובה ועזבו אותם ואותנו בשקט.