האושר מגיע מבאר שבע
בין הדי המלחמה מגיע גם קול חדש היישר מהעיר המטווחת. תימורה לסינגר גילתה את "אושר" של יוחנן קרסל, יוצר מקורי שעושה רוק רך ואינטליגנטי
אז איפה מסתתרים הקולות החדשים? האם נעלמו לגמרי השירים המקוריים? מתי בזמן האחרון הופיע שיר בעל חותם ייחודי ומסקרן, שלא דומה לשטאנץ?
לשאלות האלה יש תשובות עדכניות: חלק גדול מהקולות החדשים נמצאים כרגע בבאר שבע, אבל הם כבר לא מסתתרים. הסצינה המוזיקלית המבעבעת שם (שאמנם מוקפאת כרגע לנוכח המצב) נמצאת בעיצומה של הפריצה. אחרי האלבום של דנה לפידות (שדווקא לא נשמע חדש), עומדים לצאת משם צלילים מרתקים כמו אלה של נדב אזולאי, "מריונטה סול" ודויד פרץ. והנה אלבום הבכורה של מי שהזיע איתם באותם אולפני הקלטה נוטפי יצירתיות – יוחנן קרסל.
קרסל. מבט ביקורתי ועגום (צילום: יובל גנות)
העטיפה האפרורית עלולה אולי להרתיע. גם השם נראה יומרני לפני ההאזנה. "אושר" – כך נקרא האלבום. צריך להרחיק עד השיר הכמעט אחרון, "כמו פרחים", כדי להבין שלא מדובר בזחיחות קיטשית, אלא בדיוק להיפך, במבט ביקורתי ועגום: "אז מה אנשים מוכנים לעשות בשביל הרגשה מזויפת של אושר?" תוהה קרסל. לאפור שבעטיפה אפשר למצוא נימוק בשיר "חורף". "התעשייה של הזיכרון רוצה את זה אפור", שר קרסל בליווי גיטרה אקוסטית יחידה.
יש לו קול נעים - עדין, אבל חם ובטוח, שתורם לרוק הרך והאינטליגנטי שהוא יוצר. לחניו המלודיים הם כלי תחבורה אפקטיביים למילים, שמשמעותיות אצלו. הן משרטטות "שירי סיפור" יפהפיים על אנשים מהצד הפנימי שלהם. בהתבוננות רגישה מתאר קרסל דמויות משכנעות כמו "אליאור" עם חייה המוחמצים שמומחשים בתיאור "עוד דמעה סגולה של מייק-אפ מכסה על מה שלא תגיד אף פעם" ובקינה: "איך התרוקנה תוכנית החיסכון של האהבה?". ויש את "ציפור שונה" הטרגית ש"בפנקס קטן רושמת את הסוף של הסוד", עם רביעיית כלי מיתר שמעצימה את המיסתורין המתכלה.
המקוריות של קרסל מתבטאת גם בעיסוק שלו במעשה היצירה ובניסיון (המתסכל לעיתים) לשלב אותו במערכות יחסים. זה מומחש בשירים כמו "אל תברח לי שיר" ו"צורף מילים", שבו הוא "מנסה למצוא מילה שתתאים לך לחולצה... מחפש את המשפט שישתלב לך במבט". אבל המבט הצלול של קרסל אינו רק מילולי. הלחנים שלו דומיננטיים - לטובה - לא פחות מאשר הטקסטים.
האלבום נפתח ב"זה בא לפעמים" האינסטרומנטלי, שבו קרסל מנגן בגיטרות,
חגי נחתומי מתופף ודויד פרץ תורם בס וקלידים. פרץ, אגב, גם הפיק את האלבום וביחד עם קרסל עיבד את השירים. ההפקה מייצרת נפח לנימה המהורהרת של קרסל ומאפשרת לשירים להיבנות לאיטם, כפי שראוי להם.
גם אם התוצאה היא "בפינה שלך" (יותר משבע דקות) ו"היום מתרוקן" (כמעט תשע דקות). המאזין שיעניק לשני השירים האלה את סבלנותו, יתוגמל בהתאם: בשיוט מהמופנמות הצלילית לרוק האינסטרומנטלי, שמתגברת רות דולורס-וייס, בשיר הראשון ובהנאה מהשני, שיר הסיום האידיאלי להאזנה אינטימית על שפת השינה. לצדם מופיעות באלבום רצועות קלילות יותר, כמו "אל תברח לי שיר" עם העליזות המערבונית (לחן: אלעד שופן).
בכלל, האלבום כולו ידידותי בסך הכל, קליט ומספק הזדמנות נדירה יחסית להתוודא ליוצר שהחן שלו מקורי. יש כאלה שיסכמו חוויה כזו במילה "אושר".
יוחנן קרסל, "אושר", "קקטוס רקורדס"
