הקלות הבלתי נסבלת של פרידה מודרנית
כאילו כללי הנימוס האלמנטרי אינם מתקיימים בעולם הווירטואלי. כאילו אין אדם אמיתי שמפעיל את המקשים וגורם למילים להיכתב. כאילו אין אדם עם רגשות שקורא אותן
אין ספק שמאז הבליח האינטרנט לחיינו הכל נעשה קל, פשוט ונגיש יותר - קניות, תקשורת, חדשות, הזמנת כרטיסי טיסה ומלונות, סתם אינפורמציה, וכמובן - חיפוש ומציאת בן זוג. נכון שקל מאוד להסתתר מאחורי מסך, נטולי שם וחסרי פנים, אבל צריך לזכור שמאחורי כל כינוי עומד בן אדם - עם ציפיות, תקוות, אכזבות, מטרות וחלומות.
עם אלה שאפילו לא נפגשתי זה יותר גרוע. מכיון שבהתחלה לרוב אפילו השם האמיתי לא נחשף, הם לא מרגישים שום מחויבות להתנהג בצורה תרבותית. אחד כתב בפעם הראשונה שיש לו 23 ס"מ. אילו היינו יושבים אחד מול השני, האם זה הדבר הראשון שהוא היה אומר? כך היה מציג את עצמו? למה במחשב כן, ובמציאות לא? כאילו כללי הנימוס האלמנטרי אינם מתקיימים בעולם הווירטואלי. כאילו אין בן אדם אמיתי שמפעיל את המקשים וגורם למילים להיכתב. כאילו אין בן אדם עם רגשות שגם קורא את המילים האלה.
אני אישית מזמן הפסקתי לצפות לניסים ונפלאות מהיכרויות באינטרנט, אבל לא הפסקתי לצפות ולהתאכזב, מאלה שבשבילם זה הפך לספורט לאומי. אולי הם מקבלים מדליה על כל בחורה שהם מצליחים לגרום לה לענות להם, אולי יש איזה פרס על כל בחורה שחושפת את ליבה בפניהם.
אני מכירה מישהו בצ'אט, דרך המסך אפשר להרגיש שיש משהו - שפה משותפת, קליק בין המילים שלי למילים שלו, הוא אפילו גורם לי לצחוק בקול מול הצג, נוח לי לכתוב הכל, ואנחנו אפילו נפגשים. אחרי הפגישה, שבאמת היתה רק קפה, הוא פתאום כותב לי "כל אחד לדרכו".
סבבה, אני חושבת לעצמי, הבחור כן ואמיתי ולא מחרטט.
פתאום הוא צץ לי שוב במייל עם מילה אחת "מתגעגע"
אבל אחרי יומיים הוא פתאום צץ לי שוב במייל עם מילה אחת "מתגעגע". שוב מתכתבים, קובעים לדבר למחרת בטלפון, ושוב הודעה "אל תתקשרי".
הבחור התחרפן, חשבתי לעצמי. מה הוא רוצה? לבדוק כמה פעמים הוא "יזרוק" אותי ואני אמשיך לענות? תחרות עם חברים שלו? עם עצמו? ובמה הוא יזכה? בעוד קצת ביטחון עצמי?
מכיון שבאמת כלום לא קרה בינינו, זה אפילו לא הרגיז אותי. סתם היה נחמד לפטפט איתו, ולא ייחסתי לזה שום משמעות. רק אמרתי לו שאחרי פעמיים, הוא איבד את הזכות לנפנף אותי שוב....
הוא התאדה, כמובן, ולא נפגשנו שוב. הוא לא היה מספיק חשוב לי בשביל שאכעס עליו, אבל היה משהו פוגע ברמה אנושית כללית בהתנהגות שלו. הרי אילו היינו יושבים בבית קפה, סביר להניח שהוא לא היה יוצא משם לשעה, חוזר, יוצא שוב, חוזר.... רק כדי לבדוק אם אני יושבת באותו מקום.
עוד מבט:
אפשר גם אחרת: שיטת האנטי-התעלמות
גיגה
כשהייתי צעירה ויהירה, לא ידעתי כמה התעלמות יכולה לצרוב. "סנובית" היה כינוי שהכרתי היטב. הרווחתי אותו ביושר. אבל מאז למדתי, את השנוא עליך אל תעשה לחברך (גם בג'יידייט)
ויש את אלה שהשיחה איתם קולחת על הא ודא, ואחרי תחקור הדדי, מהגלידה האהובה ועד הסקס הכי מוזר שהיה לכל אחד, הוא פשוט לא כותב יותר וגם לא עונה.
כמה עולה לכתוב "היה נעים, אבל לא מתאים לי יותר"?
כמה מסובך זה להיות מנומס ולהודיע שאתה עוזב?
אפילו כשיוצאים עם מישהו למספר דייטים, יש כאלה שנוהגים לתת לבחורה להבין בכוחות עצמה שהם לא מעוניינים יותר. התירוצים נשמעים פתטיים ועלובים, החל מ"לא חשבתי שאת מעוניינת" (לא בא לי עלייך), דרך " אני לא יודע להתמודד איתה אם היא תבכה" (אל תחמיא לעצמך!), וכלה ב"לא רציתי לפגוע בך".
מה שאנשים כאלה לא מבינים, זה שהרבה יותר פוגע להיעלם מאשר להגיד את האמת בפנים. גם כשאנחנו בעילום שם, יושבים מול כתובת מייל הזויה, ומרגישים שלא חייבים כלום לאף אחד, גם אם סיפרתי, ואמרתי, ושאלתי ועניתי, ולא הסתרתי כלום, גם כשיש מחשב שמגונן על חשיפת הנפש מפני מי שמולה, עדיין זה כל כך זמני ושביר.
האם החיבור המרפרף הזה בין שתי נשמות נועד להיות כל כך רגעי?
טורים קודמים של אלה:
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
