כשאדון אור ואהבה פגש את גברת פולניה סכין
כבר במשפטים הראשונים נטמן זרע הפורענות. זה לא שאין רצון טוב משני הצדדים. "נראה נחמד", היא חושבת. "יודעת להקשיב", הוא מציין לעצמו. אבל העניינים מתחילים להתדרדר. הפער הולך ונחשף במלוא עוצמתו. מי אמר שניגודים משלימים?
אדון "אור ואהבה", כשמו כן הוא: מלא עדינות, רצון טוב ואנרגיות חיוביות כלפי עולם ומלואו. טון דיבורו רך ונעים והוא מרבה לשלב בדבריו טקסטים רוחניים עדכניים. הוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית וחסר את חוש ההומור ואת היכולת לצחוק על עצמו מידי פעם, כשזה מתאים ומתבקש. לכל אירוע וחוויה, גם הסתמיים ביותר, יתייחס כאל "התנסות רוחנית". יש אינפלציה בשימוש במילה "מסע" בדיבורו.
לעומתו, גברת "פולניה סכין" היא טיפוס נוירוטי, ציני, פסימי. אין בה שמץ של אנרגיות חיוביות כלפי הסובבים. נהפוך הוא, תפישת עולמה קודרת, לעיתים מרירה, אפילו נרגנת. היא מעריכה ציניות ושנינה ובעיקר מתרשמת מהומור עצמי שיכול להקל במשהו על החיים הקשים האלה שלתוכם נקלענו שלא בטובתנו. היא בעלת מודעות עצמית, לעיתים מופרזת, תוצאה של שנים בטיפול פסיכולוגי, שגרם לה להתיידד עם כל אחד ואחד מהתסביכים והחרדות שלה (אבל לא להיפטר מהם, חלילה).
כששני אלה נתקלים זה בזה בפגישה מקרית בבית קפה או בדייט מתוכנן, במקום העבודה או אצל חברים משותפים, המפגש יהיה חסר סיכוי. כי למרות שעל הנייר ולמתבונן מהצד זה יכול להיראות ממש מתאים (שניהם בגיל הנכון, דומים ברמת ההשכלה, ההכנסה וכל השאר, אפילו מתרגלים יוגה בשעות הפנאי) – זה לא. כבר מהמשפטים הראשונים שהם מחליפים ביניהם נטמן זרע הפורענות. זה לא שאין רצון טוב משני הצדדים. "נראה נחמד", היא חושבת. "יודעת להקשיב", מציין לעצמו בסיפוק. מכאן והלאה העניינים מתחילים להתדרדר.
"למה המשפטים שלו כל כך ארוכים? איפה הפואנטה?"
הפער הולך ונחשף במלוא עוצמתו ככל שהאינטראקציה מתקדמת. "אור ואהבה" מרבה לצטט את אושו, מדבר על ההתפתחות וההתקדמות הרוחנית שלו באופן בלתי נלאה וחסר עכבות ומשפריץ אנרגיות חיוביות לכל עבר. "פולניה סכין", שחונכה להיות ילדה טובה, מקשיבה בנימוס, מהנהנת מידי פעם, אבל מבפנים מתחילה לחוש אי נוחות ושעמום, שמתפתחים במהירות לאגרסיה. "למה המשפטים שלו כל כך ארוכים? איפה כאן הפואנטה? מתי יבוא הפאנץ' ליין? ומאיפה הוא הגריל את כל האנרגיות החיוביות האלה?" היא שואלת את עצמה. "אולי זה העונש שאני מקבלת על כל הפעמים שבהם לא סיימתי את האוכל מהצלחת", היא ממשיכה להרהר.
"אור ואהבה", שקרא אמנם הרבה ספרי מודעות עצמית, אבל חסר את היכולת הבסיסית להבחין שהוא מאבד את הקהל השבוי שנפל ברשתו, ממשיך בשלו. יש בו אופטימיות ואמונה שהמפגש שהיקום זימן פה הוא צומת, תחילתו של מסע אל האושר השמיימי, ושיש בכך הזדמנות לתיקון ולמידה הדדיים. הוא ממשיך להעביר לה מסרים חיוביים ומוארים בכל אמצעי טכנולוגי שעומד לרשותו (מייל, סמס ועוד).
"פולניה סכין" אינה יודעת את נפשה. מצד אחד היא מנסה להיות קורקטית ונחמדה עד כמה שניתן, מצד שני היא מתחילה להגות שוב ושוב בפנטזיה לחנוק אותו בעזרתן האדיבה של כל אותן אנרגיות חיוביות המשחרות לפתחה.
"אולי זה ישחרר לי איזו צ'אקרה חסומה מהילדוּת"
היא מנסה להיפגש איתו שוב, "אולי כל החיוביות הזו תדבק בי בסופו של דבר, אולי זה ישחרר לי איזו צ'אקרה חסומה מהילדות, מי יודע...". בכל זאת זה לא פשוט להיות היא, עם כל הצדדים האפלים האלה באישיותה הרבגונית. מי לעזאזל צריך את כל המורכבות הזאת, כשהעולם מבקש משהו פשוט ונוח יותר למשתמש. וכל מיצי המרה האלה גם לא ממש מועילים לעיכול. "אף פעם לא מאוחר להשתנות", היא חושבת, "שווה לתת צ'אנס".
אז הם נפגשים שוב, והתסריט חוזר על עצמו, אבל הפעם עם הסלמה מסויימת. כעת, כשהוא מצוייד בביטחון רב יותר, "אור ואהבה" מרחיב באוזניה את משנתו הרוחנית. בתגובה גואה ב"פולניה סכין" אותה תגובה נרגנת חומצית, וחוזר חלילה, עד הסיום הבלתי נמנע של האפיזודה.
בסופו של דבר, כל אחד פונה משם בחזרה לדרכו הקודמת. המפגש לא הצליח לגעת בהם ולגרום להם לחרוג במשהו מגבולות עצמם ולהגיע למחוזות חדשים. יש בזה משהו עצוב, טרגי אפילו, אם אנחנו משתייכים לאלו המחזיקים באמונה שיש בכוחו של מפגש בינאישי לחולל בנו את הנס של שינוי והתפתחות אישית.
הדוגמה הזו סותרת גם את המיתוס הכה שכיח במקומותינו (עיין ערך "אשה יפה" וה"יפה והחיה"), שניגודים נמשכים זה לזה. בפועל ולפי מחקרים שונים עולה שדווקא הדמיון הוא זה שמושך אותנו זה לזה. דמיון בהופעה החיצונית, בעמדות, באישיות, ואפילו במידת הנוירוטיות.
כמו שאמרו חכמינו, שידעו דבר או שניים, "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו". ולענייננו, מוטב שמר "אור ואהבה" יחפש קשר עם דומה (למטרות רציניות בלבד) ושגברת "פולניה סכין" תעשה כמותו, ושיחיו להם באושר ועושר – בנפרד.
לפנייה לכתב/ת 
