עזה: פיילוט למדינה פלסטינית
אם תשכיל ישראל להתנתק מעזה לגמרי, תוכל לצאת לדרכה ה"מדינה הפלסטינית" האיסלאמית, והעולם יוכל לשפוט האם שליטיה עומדים בדרישות
בממשלת ישראל יושבים כיום אנשים שתפיסת המציאות שלהם מפוכחת משל קודמיהם: הם מבינים את חוסר התוחלת של "תהליך השלום" (מדינאים אירופאים חסרי הבנה מאוהבים במילה "תהליך", אבל את השלום זה לא קידם). מנגד יודע גם הימין המפוכח: יש להפסיק את חלומות השליטה לנצח בעם זר.
בידיהם של נתניהו וליברמן האפשרות להפוך את הקערה על פיה בהחלטה ישראלית אחת: אם אירופה ואובמה כל כך מעוניינים ב"שתי מדינות" – בבקשה. מדינת חמאסטן בעזה היא כנראה "פיילוט" של מדינה פלסטינית. האם מדינה כזו יכולה לעמוד בדרישות המוצבות בפני כל מדינה השואפת להכרה בינלאומית?
ישראל אינה יכולה עוד להמשיך ולהצטייר בעולם כ"סרבנית שלום". בעולם מתגברים הקולות לחרמות כלכליים כלפיה, באירופה גופים נוקטים בחרם שקט. רעיון ה"מדינה האחת" מוצב על ידי כוחות קיצוניים כאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות, כמילכוד לישראל: זכות הצבעה למיליוני פלסטינים בשטחים. כך, עם הגידול הדמוגרפי של ערביי ישראל, תהפוך ישראל במהרה למדינה דו-לאומית.
בעיה זו הביאה לתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, והפכה אותו מאחד המדינאים המוקצים בעולם ליקיר ההנהגה העולמית. בידי נתניהו וליברמן היכולת להמשיך וללכת עד הסוף עם רעיון ההתנתקות.
ישראל צריכה לנהוג בעזה כמדינה ריבונית לכל דבר. להסיר ממנה מגבלות אבל להציב בפניה ובפני שכנתה הגדולה מדרום, מצרים, דרישות ברורות.
כדי למנוע טענות שונות המוטחות כלפי ישראל, יש להשלים את ניתוק הקשר הכלכלי הסימביוטי בינה ובין עזה. רוצים עצמאות? קחו אותה עם כל מה שכרוך בכך. סחורה לא תגיע עוד דרך ישראל. ממילא אין לה שום שליטה מעשית על מה שעובר במנהרות פילדלפי, והנימוק של פיקוח ישראלי שעמד בבסיס הרצון להעביר סחורה לעזה, אינו תקף עוד.
ישראל עשתה מעצמה בדיחה וספגה ביקורת כשהגבילה סוגי סחורה לעזה בעוד כל סוגי הסחורות (מסבון ופסטה ועד לטילים של חמאס) עוברים במנהרות. הפתרון המתבקש הוא להעלות את הסחר אל מעל פני האדמה ולהציב בפני האו"ם ומצרים דרישה פשוטה: לפעול לפירוז עזה מכל נשק, כשבתמורה תסיר ישראל כל דרישה לגבי מעבר רפיח.
מצרים ועזה ינהלו לבדן את המעבר, בו מצרים תזכה לפיתוח מואץ של אזור סיני כאזור סחר לגיטימי עם עזה: לא יהיה עוד צורך במנהרות מאחר שכל סחורה לגיטימית תגיע דרך מצרים לרצועה. התירוץ שיש למצרים, לפיו המנהרות משמשות להעברת מזון, כמו גם דרישת החמאס ל"הסרת המצור" - יימחקו מיד.
ישראל תצהיר שכל גורם בינלאומי המעונין להיות מעורב בפתרון הסכסוך, יתחייב להכיר בעובדה שישראל איננה יותר ה"כובש של עזה". היא תקרא לאו"ם לחפש פתרונות יצירתיים לצפיפות האוכלוסין ברצועה ולהביא לסיום מצב ה"פליטות" של תושביה.
על מצרים לשקול הקצאת שטחים בפתחת רפיח בואכה אל עריש, לשם הרחבת תחום המחייה של העזתים.
כך תופסק תלותה של עזה בישראל באופן מיידי, ולא יהיה ניתן עוד להתלונן על שאינה מקבלת חולים פלסטינים, שאינה מאפשרת מעבר של פעילים לרצועה, או שאינה מעבירה מזומנים לתחומה. לכו לרפיח. מעבר ארז סגור.
תשתיות כמו חשמל ומים ינותקו בהדרגה לאחר שתושלם בנייתם בעזרת מצרים – האחות הערבית הגדולה של עזה. על ישראל לקצוב זאת בזמן סביר: הרי העולם הקצה כספים רבים ל"שיקום עזה". חלקם לפחות חייב להיות בנושא חיבור תשתיות למצרים במקום לישראל.
על ישראל לאפשר לעזתים לבנות נמל בעזה במשך שלוש השנים הבאות. אין בכך סיכון בטחוני: אם ירצה שלטון החמאס להביא לחופי עזה "קארין A" עם נשק – המודיעין הישראלי יידע כיצד לפעול. בתמורה, על ישראל לדרוש להביא את עסקת שליט לסיומה, תוך שמירה על עקרון החד צדדיות: ישראל תבחר את מי היא משחררת בתמורה לחטוף, ויהיו אלו אך ורק אסירים תושבי עזה שיוחזרו לתחומה.
כך תצא לה לדרכה ה"מדינה הפלסטינית" האיסלאמית, והעולם יוכל לשפוט: האם שליטיה עומדים בדרישות הקבלה המינימליות של דאגה לתושבים (בלי להאשים במצב את ישראל), מבלי לפגוע עוד בשכניהם.
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
