ירושלים השלמה

ירושלים, מושא התפילות והגעגועים של העם היהודי, בירתו הנצחית מזה 3,000 שנה – נמצאת עתה במרכז המערבולת של הוויכוח המדיני בשיחות קמפ דיוויד.
המשלחת הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת תובעת להכיר במזרח העיר כבירה ריבונית של הרשות הפלסטינית, אולם ירושלים מעולם לא הייתה בירה של שום ישות מוסלמית או ערבית. אין שורשים פלסטינים בעיר הזאת, ואין לערפאת זיקות היסטוריות לעברה. העיר מהווה מרכז חשוב לעולם המוסלמי, ולכן כל הסדר על מעמדה חייב להבטיח את חופש התפילה והגישה למקומות הקדושים למוסלמים.
זהו אמנם המצב בפועל בכל השנים שחלפו מאז איחודה של העיר. אך עתה, כשיוסדר מעמד העיר בהסכם מחייב, צריך להבטיח במסגרתו את חופש הפולחן בה לבני כל הדתות. אין על כך ויכוח, וגם לא יהיה.
אך מדוע מתחם דתי כמו הר הבית צריך לשאת דגל פלסטיני? למה לא דגל סעודי, או פקיסטני, או מרוקני? ולמה לא דגל ישראלי? האם הזיקה ההיסטורית של העם היהודי למקום נחותה יותר? חדשה יותר?
הפתרונות המדיניים המוצעים לבעיית ירושלים מתעלמים משני מרכיבים מהותיים:
1. מרבית תושביה הפלסטינים של ירושלים מעדיפים באופן מובהק להישאר בעיר מאוחדת, בריבונות ישראל. כל אדם שמצוי בהווית החיים בעיר, מכיר זאת ומודה בכך. לפיכך, הדרישה היומרנית של ערפאת ואנשיו, שתובעים תושביה הפלסטינים של ירושלים ריבונות במקום מושבם, היא מזויפת ונעדרת כל בסיס מציאותי.
2. אין כל אפשרות מעשית לחתוך את ירושלים לרבעים מפוצלים ללא רצף אורבני, שמנוהלים במנותק, על ידי גורמים לאומיים שונים. זהו מתכון לאין ספור עימותים וחיכוכים, שיולידו שפיכות דמים ואלימות.
ממשלת ישראל מדברת כל הזמן על הפרדה, אך בפועל מולידה רעיון חסר בסיס מציאותי, של מעטפת ריבונות ישראלית וניהול פלסטיני בשטח. אין "חיה" כזו במציאות, כשם שאין ריבונות משותפת בשום שטח עירוני, ובוודאי שלא בעיר כל כך מסובכת ומורכבת כירושלים.
כל אלה הם מתכונים לחלוקת העיר. אהוד ברק התחייב שלעולם לא יתן יד לחלוקת ירושלים. האם שכח את הבטחתו? האם השלה את עצמו שקיום ההבטחה לא יהיה כרוך במאבק אדיר? האם כאשר הוא צריך להיאבק לא עומד לו אומץ ליבו וכוחו להגשים את הבטחתו?
אני מאחל לברק שיחזור עם הסכם שלום, כמו שהבטיח. לא יותר, אבל גם לא פחות.