"הכנתי את נשמתי לפרידה מהתינוק"

"היו שם רק 3 מיטות והוא היה באחת מהן. רציתי לברוח באותו הרגע, זו האמת. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שיהיו חיים אחרי מה שאני רואה", מספרת אלה (השם האמיתי שמור במערכת), על ביקורה הראשון במחלקת טיפול נמרץ דרגה 1, בה שכב בנה בן השבוע. "התאבלתי על התינוק שראיתי, שלא יהיה בריא ועגלגל. לא הוצפתי ברגשות אימהיים והייתה תחושת כישלון קשה - מה עשיתי?"

בסדרה של כתבות שיתפרסמו בימי שישי, נפרוס בפניכם את סיפורה של אלה. סיפור על מאבק בלתי פוסק, סיפור רווי בכאב עצום, בפחד ובאשמה, סיפור המנוקד בנקודות אור שהן פרי של מאמץ מתמשך.

לפני כ-23 שנים, עזבו אלה ועודד, זוג צעיר עם תינוקת, את הארץ, בעקבות הצעת עבודה מפתה שעודד קיבל. החיים התנהלו להם על מי מנוחות, עודד התפתח מבחינה מקצועית ואלה לימדה עברית ולמדה במקביל לתואר שני. אלה הרתה כשחן ביתם הייתה בת שנתיים. מהלך ההריון היה תקין ואלה הקפידה לעבור את כל הבדיקות הנחוצות.

"בחודש השביעי הרגשתי שהבטן הכפילה את עצמה", מספרת אלה. "הרופא די לגלג ואמר שהכל בסדר. בדיעבד הסתבר שסבלתי מריבוי מי שפיר ושלא הכול היה בסדר. בשבוע 34, בעקבות בדיקת אולטרסאונד, נדלק אצל הרופאים אור אדום ולבסוף התברר שהעובר סובל ממום לבבי. הרופאים לא ידעו לומר עד כמה המום חמור וגם לא למה ניתן לצפות".

 דניאל באינקובטור. "ראיתי רק פיסות עור בין חוטים שנכנסים לו לגוף" 

ישבתי ובכיתי

אלה ועודד הרגישו שעולמם חרב עליהם. "הרגשנו שהכול קורס, כל הפנטזיה על תינוק בריא וחיים רגילים. הנקודה הקשה ביותר הייתה המקום של אי-הידיעה מה יקרה הלאה. בדיעבד, אני יודעת שבאותו שלב התחלתי תהליך של פרידה מהתינוק. הכנתי את נשמתי, את רוחי ואת גופי לפרידה".

עודד שמאוד חיכה לבן, היה אופטימי יותר. הוא חשב שמדובר במום שניתן יהיה להתמודד איתו בעזרת הטכנולוגיה של היום". "אני הרבה יותר רגשנית ואמוציונאלית, יותר חושבת מהבטן", מספרת אלה. "עודד היה מאוד רגוע. הוא מאוד פטליסט בתפיסת העולם שלו, מאמין שמה שצריך לקרות יקרה".

בשבוע 35, בעקבות ריבוי מי השפיר וסימפטומים נוספים שהדאיגו את הרופאים, הוחלט לזרז את הלידה. הרופאים העדיפו לידה רגילה, מתוך התפיסה שאם התינוק ישרוד את הלידה ויוולד חי, קיים סיכוי טוב שישרוד גם בהמשך.

"כשעה לפני הלידה ישבנו על ספסל בכניסה לבניין והתבוננו על כל המשפחות שמגיעות עם זרים ובלונים. ישבתי ובכיתי", נזכרת אלה. "הייתה לי תחושה שהנה אני הולכת לאבד את התינוק. הרגשתי שאני נאלצת ללדת ולעבור את כל ייסורי הלידה ולא אוכל להחזיק שום דבר בידיים לאחר הלידה. זו הייתה תחושה מאוד קשה. עודד, שלא כמוני, היה מאוד אופטימי ואמר שאין מצב שהוא לא נולד חי. הוא היה אדם חזק שנתן תמיכה במקומות הראויים. הוא לא הרבה במילים. העוצמה שלו הייתה בשתיקה".

אפופים בתחושות הקשות הללו נכנסו אלה ועודד לחדר הלידה. מעבר לצוות הרגיל, נכחו בחדר הלידה גם רופא ילדים וקרדיולוג. "הלידה הראשונה שלי עברה בקלות יחסית והייתה מאוד שונה מהלידה הזו, שהייתה קשה. לא הייתה חדווה בתהליך הלידה הזה, היות והייתה סבירות גבוהה שהעובר יוולד מת. לא רציתי אפידורל, ילדתי בלידה טבעית גם את בתי", מספרת אלה.

וכאילו לא די בכל הסיטואציה הסוריאליסטית הזו, אלה נזכרת בקוריוז: "בשלב כלשהו בחדר הלידה ביקשתי סיגריה. הייתי במצב נפשי כזה, שהרגשתי שמותר לי. לא עישנתי במהלך ההריון, אבל עישנתי לפני כן. הרופא הסתכל עלי מופתע ואמר 'מה זאת אומרת סיגריה?' אמרתי 'עכשיו סיגריה. אם לא, אני לא יולדת', הם הבינו את המצוקה שלי ונתנו לי לעשן בחדר הלידה. זה היה מטורף".

הוא חי אבל חולה

"מיד אחרי הלידה לקחו את התינוק. לא ראיתי אותו. אמרתי לבעלי 'רוץ מהר, תראה שלא קורה לו כלום'. לאחר זמן מה הוא חזר עם שלוש תמונות פולרויד. היה משהו מאוד לא תקין במראה שלו והוא כבר היה מחובר למיליון מכשירים. החזקתי את התמונות ברגשות מעורבים. הוא חי וזו תחושה חזקה של הצלחה, אבל הוא חולה. מאוד חולה".

דניאל נולד עם מום לבבי שהתבטא בהיצרות העורק הריאתי, ללא רפלקס מציצה, עם בעיות במערכת העיכול וללא יכולת לעכל מזון.

זמן קצר לאחר הלידה תקפו את אלה כאבים חזקים והסתבר שהיא סובלת מדלקת בכליות. היא אושפזה בקומה אחת בבית החולים ודניאל בנה בקומה אחרת. עודד התרוצץ בין הקומות ודיווח. הוא לא סיפר לאלה שבנה מתנדנד בין חיים למוות, שכל שעה הינה קריטית עבורו.

"שכבתי במחלקה אחרת וכל מה שרציתי הוא לחזור ולהיות אמא לילדה הנהדרת שלי, לחן הקטנה, ולהיות אשתו של הבעל המקסים שלי. והתינוק? שייעלם. עובדת סוציאלית פנתה אלינו ימים ספורים לאחר הלידה ואמרה שאם אנחנו בוחרים שלא לקחת את התינוק הביתה, אין שום בעיה והם ידאגו לו למסגרת טובה. כל יום אמרו לנו: '24 השעות הבאות הן קריטיות', כך כל יום מחדש.

"חשבתי שאולי נחזור הביתה וננסה שוב להוליד תינוק בריא. בעלי היה בשוק. גלגלתי את הרעיון בראש וגם במילים. אמרתי שהרופאים לא נותנים לו סיכויים רבים לחיות וצריך לשקול ולראות מה עושים. בדיעבד אני יכולה להגיד שזו כנראה הייתה הדרך שלי להכין את עצמי לגרוע מכל. הרי לא באמת הייתי מוותרת. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם סיטואציה כמעט בלתי אפשרית. לנסות ולגלגל כמה אפשרויות, כדי שאוכל להמשיך ולחיות בדרך הכי שפויה שאפשרית בסיטואציה הזו.

"באנו מתפיסת עולם שאיפשרה את הדיאלוג הזה בינינו והוא היה מאוד חשוב - להביא את הפחד לתוך המציאות ולדבר עליו. עצם השיח על רעיון שכזה נותן כוח. עודד התעקש שוב ושוב כי התינוק שלנו יחיה ויתפתח נפלא ויהיה לנו מקור לאושר רב, ואני בכיתי ובכיתי עד שלא יכולתי לבכות יותר".

לאחר שבוע הגיעו עודד וחן לבית החולים עם זר ענקי וקופסא עם עגילים. "לא היה לנו אז כסף", נזכרת אלה. "עודד לקח את כל החסכונות שלנו וקנה לי עגילי יהלומים. הסתכלתי עליהם ואמרתי 'אבל זה בטח כל הכסף שיש לנו', והוא אמר 'זה כל הכסף ועוד קצת. אל תדאגי. אנחנו נעשה עוד הרבה כסף'. הסתכלתי עליו ועל הבת שלי, שהגיעה עם ציור. זה היה אחד הרגעים הקסומים בחיי. היה משהו מאוד מחבק וחזק בקשר המשפחתי הזה שתומך במצוקה קשה. פתאום צץ חום ובונדינג מאוד יפה, חזק ומעצים".

לאחר כ-10 ימים, הגיעה אלה למחלקת טיפול נמרץ בכיסא גלגלים, לבקר את דניאל. היא לא ידעה אז, שבאותו שלב הוא כבר הספיק לעבור פעמיים החייאה, בעקבות מצוקה נשימתית. "הסתכלתי עליו בתוך האינקובטור. הייתה לו צהבת קשה מאוד והעיניים שלו היו מכוסות. למעשה ראיתי רק פיסות עור בין חוטים שנכנסים לו לגוף.

"הצמידו לו אחות. יש כמה דרגות לטיפול נמרץ והוא היה במספר 1 - החירומית ביותר. היו שם רק 3 מיטות והוא היה באחת מהן. רציתי לברוח באותו רגע, זו האמת. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שיהיו חיים אחרי מה שאני רואה. זו תחושה קשה. לא הוצפתי ברגשות אימהיים והייתה גם תחושת כישלון קשה. מה עשיתי לא בסדר? הייתי עדיין חולה ותחת גאות הורמונלית. אחרי כמה דקות ביקשתי שייקחו אותי. לא רציתי להיות שם, לא יכולתי לעמוד במראות של החדר הזה".

אלה ועודד עברו לחיות במקצבים של 24 שעות. רחוק מזה לא ניתן היה לחשוב. כל יום שחלף ודניאל שרד, אפשר להם לנשום לרווחה. לאחר זמן מה, שוחררה אלה לביתה והחלה שיגרה חדשה. "בבוקר שלחתי את חן לגן, עודד הלך לעבודה ואני נסעתי לבית החולים, לשהות במחיצתו של תינוק - התינוק שלי שאסור היה לי לחבק, שלא לומר להניק. הוא שכב לו בשקט, מחובר לכל חוט ומכשיר אפשרי, עיניו מכוסות ואינקובטור קטן משמש לו אמא ואבא. בשעות אחר הצהריים הייתי חוזרת שבורה ודומעת לאסוף את חן מהגן ולחכות שעוד יום יעבור ללא בשורות קשות".

המשך בשבוע הבא.