אנחנו בזוגיות פתוחה. למה לא, בעצם?

בזוגיות שכזו אין בלעדיות על הקשר הרומנטי

זוגיות פתוחה, או יחסים פתוחים, היא מערכת יחסים זוגית נטולת הגבלה רומנטית הדדית, האחד לחופש של השנייה ולהפך. בזוגיות שכזו אין בלעדיות על הקשר הרומנטי, וכהדגמה לכך זוגתי ואני מנהלים מפעם לפעם קשרים רומנטיים ומיניים עם אחרים, ללא הסתרה וללא שקרים. מערכת יחסים כזו יכולה להתפתח ממגוון סיבות, אבל נוכחתי שהיא בדרך כלל תחזיק מעמד רק כאשר היא המשך טבעי של זוגיות בריאה ויציבה. אני מאמין שענף בריא לא יציל גזע חולה, ומערכת יחסים שתיפתח מתוך ניסיון להציל מערכת יחסים במצוקה לא תאריך ימים – או כך לפחות נוכחתי מהיכרותי עם זוגות אחרים עד היום.

במבחן המציאות אני לא חש רגשות קנאה

אנחנו מאמינים שלאדם זכות מלאה על לבו, שכלו וגופו, וכל ניסיון להגביל זכות זו מאוס בעיניי. הטענה לפיה קיום יחסים רומנטיים שלה עם פרטנר אחר יפגע בי כיוון שיעלו בי רגשות קנאה, חרדה ובעיות ביטחון עצמי, היא עלבון בעיני לשכל הישר וסוג נחות של סחיטה רגשית. במבחן המציאות אני לא חש רגשות קנאה שכאלה, אך קיומם מעיד בעיניי על בעיה שיש לפתור בינך לבין עצמך, ולא להשליך אותה על הזולת. ממש כפי שאני לא רואה זאת כלגיטימי לומר לבת הזוג שאפגע מאוד לדעת שהיא מאוננת לפעמים. הרי מדובר במצב מאוד אינטימי עם מישהי מיומנת ממני בהרבה בלגרום לעצמה עונג, מישהי שהיא אוהבת. יש לי לכאורה את כל הסיבות להרגיש מאוים...

כתבתי בבלוג שלי על לב של אהבות רבות:

"טעמתי עינוגים קטנים וטובים של הבשר והנפש, הכרתי וידעתי אשה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד. ומכל אלו לא נהייתי שבע, אך גם לא יותר רעב. מכל אלו נהייתי מאושר יותר, שלם יותר, אוהב יותר, חזק יותר. כל אהבה, טובה כרעה, נתנה לי משהו ממנה במתנה, עוד פיסת תבונה מהחיים במתנה. אני אוהב ונוגע, טועם ומתענג, נהנה על טעמם המתוק של החיים, על ריחו של האושר. החיים מחייכים אלי כפי שלא חייכו מעולם.

והלב שלי – לב של אהבות רבות – מתרחב והולך, גדל כדי להכיל את כל האהבה הזו, משתלט לו על כל איברי גופי, וגופי מוסר לידיו את המפתחות בעונג שלא ידע. הידיים זוכרות ואוהבות את גופה של כל אשה שידעתי, עורי את מגע עורה, ירכיי את ירכיה, חזי את מגע שדיה וגבה, שפתי את שפתיה ואפי את ניחוחה, את ריח שערה במקום המתוק שבין העורף לפיסת העור החשוף שמאחורי האוזן.

האהבה, היא באה לה כך פתאום ובמקום לטלטל את חיי, כפי שתמיד עשתה, היא עשתה אותם טובים יותר, יותר מכפי שיכלתי לתאר לעצמי.תמיד חשבתי קודם לכן שהאהבה שיש ביני לאהבת חיי, זוגתי, היא הדבר הטוב ביותר האפשרי עבורי. בשישה חודשים נפקחו עיניי – היא עדיין אהבת חיי, עדיין אוהב אותה מאוד מאוד, אבל כל האהבות הנוספות באו בנוסף אליה, לא על חשבונה. כעת יש לי את כל האהבה שבעולם, והזמן הוא הגבול האמיתי היחיד.

אני מוצא את עצמי חושב מה אעשה היום, מחר, מחרתיים, בעוד שבוע. לא מה אעשה בקיץ, בחורף הבא, בעוד שנתיים. טוב לי היום, כאן ועכשיו. עם הטעם האמיתי של החיים, המצוקה לפעמים, הצער, הכאב, כל הגוונים כולם, ועדיין".

ריבוי אהבות, פוליאמוריה. כל כך הרבה דברים נאמרו עליה, כשלמעשה לצאת להגנתה מבחינה תפישתית הוא מעשה לא הגיוני לדעתי. אני יכול לומר שלרוב האנשים שהכרתי, נושא ריבוי האהבות הוא מחסום תפישתי נרכש יותר מאשר מגבלה פיזית. הגישה המונואמורית - אהבה בודדת - יוצאת מהנחה שיכולה להתקיים בו זמנית רק אהבה רומנטית אחת. מכאן שאם אני אוהב את א', אני לא יכול גם לאהוב את ב' בו זמנית. קשה לי לטעון הרבה טיעונים פוזיטיביים עבור היתכנות של ריבוי אהבות, כמו לשלול את הגישה שאומרת שלא ייתכן ריבוי אהבות. על מה מבוססת ההנחה שלא ייתכן ריבוי אהבות שכזה? מניסיוני, היא מבוססת על שני רעיונות:

• הנחה עצמית של המאמין שהוא עצמו לא מסוגל לריבוי אהבות. הוכחה של אמונה כזו היא בלתי אפשרית לחלוטין, אבל זו תיאוריה קבילה, משום שניתן למצוא מה שיפריך אותה - אם המאמין יחווה ריבוי אהבות, אזי התיאוריה לא נכונה. אני יכול לומר שאכן פגשתי מספר אנשים (ונשים) ששינו את אמונתם בנושא לאחר שחוו בעצמם ריבוי אהבות. קיימת גם השלכה של ההנחה על הכלל והחלה עליו: "אם אני לא מסוגל, למה שמישהו אחר יהיה מסוגל?". נכון להיום, אני לא מסוגל בשום פנים ואופן לסיים ריצת מרתון בכבוד, אבל יש ראיות משכנעות שהדבר אפשרי.
  

• שלילה מוסרית של הרעיון והאמונה שהוא מנוגד לטבע האנושי. אם אדם מסוגל לריבוי אהבות, זה מעיד על בעיה ולכן זה ייתכן, אך זהו איננו מצב יציב ובריא. לפיכך אדם בריא לא יהיה מסוגל ל"פיצול" הזה. לגבי השלילה המוסרית עמדתי היא שאין שום ראיה סבירה לכך שמדובר בבעיה נפשית, והגדרת בעיה נפשית היא סובייקטיבית להפליא. הומוסקסואליות נחשבה בעיני רבים למחלת נפש בעבר, וכיום אנו מסתייגים מהאמונה הזו. אני גם לא מרגיש שריבוי אהבות פסול מבחינה מוסרית בכל קנה מידה מוכר. להשקפתי כאתיאיסט כנראה היה שותף גם אברהם אביכם.
  

לרוב האנשים דרך החיים של זוגיות פתוחה אינה מתאימה

מעבר לטיעונים המוכרים בזכות המונוגמיה/מונואמוריה, ישנם בכל זאת כמה דברים שיש לי לומר על הפוליאמוריה, אבל רובם ככולם הם הסברים מדוע היא תיתכן, ולאו דווקא מדוע כדאי לבחור בדרך זו.

בשורה התחתונה אני חושב שדווקא לרוב האנשים דרך החיים של זוגיות פתוחה אינה מתאימה. רוב האנשים יחושו במערכת יחסים שכזו רגשות שלא יוכלו להתמודד איתם כזוג או כיחיד לאורך זמן. היעדר התגובה הטבעית והנורמלית הזו הוא החריג, והוא צריך להיות חריג שבעתיים כדי לקיים מערכת שכזו, שכן לא נדרש חריג אחד אלא שניים – שני בני הזוג. אולי משום כך מערכות יחסים פתוחות נדירות כל כך.

אז למה לא, בעצם?