28 צמיגים מאוחר יותר

בחורף 2006 הזמין אותנו און יעקובסון, הבאטמן של הנהיגה המתקדמת בישראל, ליום במסלול נהיגה חדש שנפתח בכוכב יאיר. מיד אספנו את כל המכוניות שיכולנו לשים עליהן יד מזיעה, והסתערנו על סיפור בלי שום פוטנציאל לפוליצר: רק יום חרעת, שוט־אאוט בין עשר מכוניות שלא קשורות אחת לשנייה, לא יורדים מההגה עד שנוסעים על הג'אנטים, חגיגת גז עם רגל בפח. היה אחלה, אלא שתוך פחות מחודש התבשרנו שהמסלול נהרס עד היסוד, הודות לרשויות שהפגינו יעילות ביורוקרטית מעוררת השתאות. תהינו אם החזירות שלנו הביאה קללה על המקום.

והנה אנחנו שלוש שנים אחר כך, בדיוק בזמן לסרט ההמשך. המקום: מסלול הקרטינג לשעבר בקיבוץ נחשונים. צי הרכב: אלפא רומיאו מיטו, רנו מגאן וקליאו ספורט, פיאט 500, אינפיניטי G37 קופה, סובארו אימפרזה STI, ואופנוע הוסקוורנה סופרמוטו SMR450. כאמצעי הרתעה צירפנו אל הקבוצה ההטרוגנית להחריד הזאת גם קטנוע - ג'ילרה ראנר, כולו 125 סמ"ק. אם מישהו לא יצליח להקיף את המסלול במכונית יותר מהר מהקטנוע הזה, סיכמנו, מקומו במודעה מצולמת בעלון "בננה".

התוכנית הסתכמה בלהחזיר את המכוניות והאופנועים על הגלגלים, או לפחות על רובם. המתודולוגיה? פול-גז ותפילת הדרך. הגאים החליפו ידיים, מכוניות יצאו ונכנסו, קודים תוקתקו, מושבים הורחקו והתקרבו, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. כלומר, חוץ מלכל הצמיגים המעורבים ולגיר של האינפיניטי, שהרים דגל לבן בשלב מוקדם להפתיע של אירוע "גז ללא מטרה 2009". ועל זה יספר לכם אוטוטו הלל.

אגב, לדברי מקורות מקורבים לפניית הפרסה בתחילת הישורת האחורית, שיא המהירות על המסלול בנחשונים עומד על משהו כמו 37 שניות מטורפות, שהושגו די מזמן במיצובישי EVO נורא משופרת. לשם השוואה, ג'ילרת המדד שלנו עשתה את זה ב־51.2; הכי קרוב לשיא, ועדיין בדפיציט של שש שניות, הגיע הסופרמוטו של הוסקוורנה (44.3). לא נלאה אתכם בעוד מספרים, אבל כן נטמיע בכם את פיסת המידע השמישה הבאה: רם גלבוע נראה בפיאט 500 כמו מיני־מי.

אינפיניטי G37 קופה - הלל

הנה מה שיש לי לומר על אינפיניטי G37 קופה: יש לה צליל מפלט ליניארי. רגע, זה לא אני שהתחלתי עם השטויות האלה. ככה מתארים אנשי אינפיניטי ישראל את הצליל שמייצרת, מי שצריכה להיכנס למשבצת של מכונית שמשלבת שרירים אמריקאיים ותחכום גרמני עם אמינות יפנית. מין לקסוס־ב.מ.וו־וויפר כזאת. האמת, יש לה את כל המצרכים לתמהיל היוצא דופן הזה. היא חטיבת יוקרה אמריקאית של יצרן יפני, בדיוק כמו לקסוס של טויוטה; היא מציעה הנעה אחורית ו־310 כ"ס ממנוע V6 גדול, וזה בפירוש די אמריקאי; וכבר שנה שלמה שמוכרים אותה באירופה, ככה שהיא קצת כמו, ובכן, ב.מ.וו.

טוב, לא ממש. ל־G יש באמת לא מעט מרכיבים נחמדים בנפרד, אבל היא עושה בהם שימוש משותף בינוני במקרה הטוב. לצערה, במקרה הספציפי שלפנינו, היא מתאימה למסלול הצפוף בנחשונים כמו ש-747 מתאים לשדה התעופה המצ'וקמק במגידו. היא כבדה נורא, היא מגושמת לאללה, יש לה גיר מעצבן שמגיב לאט, בלמים לא חזקים שמגיבים לפעמים, והגה שמכוון את האוטו. בערך.

אה, אבל יש גם משהו ממש טוב לומר עליה: באינפיניטי מדווחים שהם צובעים את גרסת הקופה שמגיעה ארצה בצבע מיוחד, שמסוגל לתקן שריטות כשהוא נחשף לחום. עכשיו, בשל הנסיבות המצערות שהוזכרו לעיל, האינפינטי שלנו עמדה כל-כך הרבה בצד ובשמש, שגם אם היינו עוברים עליה עם נייר זכוכית ממש גס, היא הייתה כנראה חוזרת מיום המסלול חלקה כמו לחי של תינוק. גם משהו.

פיאט 500 - גידי ש.

אם עוד לא הספקתם להכיר את ה־500, אחרי שכמעט כל מגזין רכב הגדיר אותה כמכונית השנה, אז הנה תקציר הפרקים הקודמים: פעם היתה לפיאט מכונית קטנטונת עם מנוע פיצי שקראו לה 500. לפני שנתיים, לציון יובל שנים לפצפונת, היא חזרה בגירסה מודרנית וחמודה ומעוצבת להפליא. פיאט 500 החדשה הפכה כמעט בן לילה ללהיט מכירות; ההצלחה היתה כל-כך מסחררת שפיאט נאלצה להקים בבהילות קווי ייצור חדשים כדי לעמוד בביקוש. השילוב בין עיצוב רטרו פנטסטי, אבזור בטיחות ופינוק יחסי בתוך מכונית חסכונית וקטנה, עשו את שלהם.

אנחנו קיבלנו את ה־500 בגירסת 1.4 ליטר עם תיבה רובוטית, והיה ברור שהיא לא עומדת ראש בראש עם אף אחת מהמכוניות האחרות שטחנו באותו יום. אין ספק שהמסלול הוא לא המקום הטבעי שלה, אבל דווקא בגלל זה החלטנו להשתמש בה כדי להתחרות בינינו; הנחת היסוד היתה שאף אחד לא ירסק אותה לתוך שום דבר. כדי להבטיח את זה הושבנו בה ילד ג'ינג'י מגניב בשם גיא (שעוד נחזור אליו בהמשך), ואיימנו מפורשות שמי ששובר אותו, קונה חדש.

ה־500 נתנה עבודה ועמדה יפה בשלל האתגרים שהציבו לה נהגים אגרסיביים ומהירים (למשל ליאור, שסיים ראשון עם 52.1 שניות כראוי לבוס), כמו-גם באלה שהציבו לה הנהגים הגרועים והאיטיים (כמו שאשו, שסיים אחרון עם 56 שניות כראוי לזקנה). מדובר במכונית סלחנית, שפויה, מאוד יפה, מאוד מפנקת, עם לוח שעונים יפהפה, ריפודי עור אפילו על ההגה ומנוע של פיאט פנדה. בקיצור, אוטו למטרוסקסואלים.

אם אתם אוהבים את המראה של ה־500 ואת כל הפינוקים שהיא מציעה, אבל אתם מחפשים מכונית לגברים, אולי כדאי שתשקלו לרכוש את דגם ה־Abarth עם חבילת השדרוגים Esseesse. מדובר בתוצר של המפגש הבלתי נמנע בין 500 לאנשי חטיבת המירוצים והשיפורים של פיאט: מתלים משודרגים, מרכב נמוך, ובעיקר מנוע מוגדש שמייצר 160 סוסים. אם אתם מביאים אחת כזאת לארץ, עשו טובה ותקראו לנו; אחרי ההתעללות שהעברנו את הפיאט 500 על המסלול, קשה להאמין שהם ייתנו לנו סיבוב. ואולי עדיף ככה, כי האמת היא שרם גלבוע נראה בתוכה כמו נכדו נטול השיער של יצחק שמיר.

הוסקוורנה SMR450 - אלי

האופנוע הזה נחשב לאחד המתונים בליין הדגמים של הוסקוורנה. דגם חוקי לכביש, לכאורה לשימוש יומיומי, שהנתונים האובייקטיביים שלו ממקמים אותו (לפחות בישראל) מול ה־DRZ400SM של סוזוקי, אותו אופנוע שלפני שלוש שנים נזרק למערכה דומה בכוכב יאיר, וקרע את כל המכוניות שהעזו להתייצב מולו, כולל פרארי מזדמנת.

מנקודת מבט קצת יותר מקצועית ופחות אובייקטיבית, קשה לחשוב על אופנועים יותר שונים מאשר ה־DRZ וה־SMR. האחרון הוא נצר למסורת שוודית ויקינגית, עם קרניים על הראש וגרזן ביד. מכונת מירוצים מבוססת אלוף עולם (SMR450R), שעברה את הריסון הכי מינורי שאפשר כדי להפוך אותה לחוקית לכביש. מדובר בסכין חד וקל שלא מבין שום דבר שהוא לא פול-גז, פול-ברקס או פול-הטיה. אין לטעות בהיותו אופנוע חוקי לכביש; הכלי הזה הוא מכונה אכזרית שמפצלת לך את הטוסיק פשוטו כמשמעו, ואין מנוס מלפצל לו את הטוסיק בחזרה.

כשעושים את זה, האדום־לבן השדוף סוחף את הרוכב למקומות של טירוף פרימיטיבי תת־אנושי, וזה מה שהופך את אותו לכזה מגניב. הוא אירופי (מיוצר באיטליה, בבעלות ובבקרת איכות של ב.מ.וו), יש לו אטיטיוד, ואתה צריך להתיישר לפיו כדי לקבל את מה שהוא יודע לתת. וה־SMR יודע לתת הרבה. למשל סוג של ניטרליות אדישה שקשה עד בלתי אפשרי למצוא באופנועי סופרמוטו אחרים, או באופנועים אחרים בכלל. ולמשל, כאמור, את זמן ההקפה הכי מהיר שהשגנו בנחשונים. נכון שהמסלול שם מתאים בדיוק לרדיוסים ולמהירויות שאליהם תוכנן האופנוע הזה, אבל 44.3 שניות בזינוק מהמקום - בלי יותר מדי אימון, חלקות או דיוק - זה יותר ממכובד. ככה זה כשיש לך גנים של סוס מירוץ.

רנו מגאן ספורט - איציק

איכשהו יצא שרנו מגאן ספורט היתה המכונית שעלתה הכי פחות פעמים על המסלול בחגיגז הנוכחית, חוץ מהאינפיניטי. למרות שהיא יותר חזקה מהקליאו, יותר מדויקת מהאלפא מיטו והרבה יותר הטרוסקסואלית מהפיאט 500, רוב הזמן היא עמדה בצד וחיכתה שמישהו ישים לב. פאק, אפילו פנגס הסתפק רק בכמה סיבובים סמליים, ואנחנו מדברים פה על מישהו שמסוגל להפיק הנאה מלרדת את סדום־ערד עם משאית איווקו ברוורס. בינינו, קצת מוזר: הרי יש פה מנוע שני ליטר טורבו שמייצר 225 כ"ס, הגה סביר, והתנהגות כביש שלא תמיד מוצאים במכוניות של פחות מ־200 אלף שקל. אז מה העניין? אין לי מושג.

אתם יודעים מה, אולי זה הלוק. הרי מבחוץ היא תמיד היתה קונטרוברסיאלית (ותודה לזוהיר בהלול שהשאיל לי את המילה הזאת). התחת הזה שהיא סוחבת מאחורה הוא קצת כמו ללכת לבד לקולנוע: יש כאלה שאוהבים את זה, ולשאר זה סתם מרגיש מוזר. אבל נראה שאפילו אם נשים בצד את המוטיב הג'ניפר לופזי, למגאן עדיין חסר הדבר הזה שמונע ממנה להיות המכונית שאתה פשוט לא יכול לדומם. מצד שני, אולי כל הפסיביות הזאת היתה בכלל יוזמה שלה. אולי היא פשוט קלטה שהרבה יותר שווה לעמוד בצד ולהשקיף על האחרים. אחרי הכל, מה שרואים מתוך המסלול אי אפשר לראות מהצד. למשל עד כמה רם גלבוע נראה בפיאט 500 כמו בן דודו ההומוסקסואל של מייטי מאוס.

אלפא מיטו - הלל

פעם, לפני המון שנים, שיכנעתי את הורי מה לעשות עם הכסף שיגרדו ממי שירכוש מהם אופל קאדט 1.1 אוטומט בצבע זהב-דהוי: להוסיף המון ולקנות אלפא רומיאו ספרינט ולוצ'ה תלתן ירוק, בצבע שחור. מכונית שנשאה אז את השם הכי הנכון, שנראתה כמו הדבר הכי אמיתי - והכי חשוב, שבדיוק הגיעה לארץ. לעולם לא אשכח איך הסתובבתי בלי סוף עם המכונית היפהפייה הזאת ברחובות קריית חיים, גאה כחנון שהכניס למיטה את מלכת הכיתה בתיכון, ועוד קיבל אישור לסקס בלי חשבון.

אפרופו. אלפא מיטו היא מכונית שרחוקה 30 ומשהו שנה של התפתחות טכנולוגית מהספרינט ההיא; היא לא פחות ולא יותר מגרסה נאה ומודרנית של אלפא סוד המיתולוגית, מכונית שהיתה משהו קומפקטי וזריז וזול ושווה בטירוף. רק שהמיטו היא לא. לא ממש זולה, ולא ממש זריזה. כך שבמחשבה שנייה, יכול להיות שהיא כן פחות מגרסה נאה של הסוד.

היא נראית מעולה, אין ספק בכלל. לטעמי יותר טוב מכל בהמה אחרת שהיתה על המסלול ביום הגז־ברקס־ריח של שרוף שסידרנו לעצמנו. והיא גם מבטיחה די הרבה, בהתחשב ב־155 כ"ס שהיא יורקת ממנוע 1.4 קומפקטי. יש לה אפילו עזרי נהיגה מתקדמים, שאמורים להפוך אותה ליותר ספורטיבית או רגועה בהסטת מתג. אלא שמדובר בעיקר בתעלולי שיווק חסרי ערך אמיתי, ומי שיגיד לכם אחרת מקשקש היישר מדפי יח"צנות.

בניגוד לסוד ההיא, וממש כמו הספרינט הדוגמנית של המשפחה, המיטו מבטיחה הרבה יותר ממה שהיא מקיימת. היא מהירה, אבל לא ממש. היא חדה, אבל לא ממש. היא מהנה, אבל רק מעט. ובגלל זה, על כל עשר הקפות שבוצעו ברנו קליאו ספורט, היא עשתה בקושי אחת. ברור, היו גרועות ממנה. אבל למיטו יש שם משפחה מחייב, ומטען ציפיות לא קטן - ואם עדיין לא הבנתם, היא נופלת בקטע של לא לבייש את הפירמה. חבל, דווקא יש לה פרצוף יפה.

סובארו אימפרזה STI - ליאור

כן, בטח. גם אני קראתי וראיתי ושמעתי: סובארו אימפרזה STI איבדה את זה. שהיא הפכה ממשחק וידאו סופר־ריאליסטי ואולטרה־קיצוני לסתם מכונית משפחתית מאוד מהירה, שהקסם פג לטובת נוחות ושימושיות, ושחולי הגה אמיתיים נודדים למתחרות. הרשו לי, ולשם שינוי במהלך היום, לנחור. בטח, היו כמה פיסות טכנולוגיה נהדרות על המסלול. הפיאט 500 מתוקה אמיתית, הקליאו ספורט מדויקת ונכונה, אפילו המגאן די בסדר, באמת. אבל פרט לסופרמוטו, רק ממכונה אחת אתה יורד עם חיוך רחב יותר מהצמיגים שלה. כלומר, אפילו אם טרם הבחנת בכך שרם גלבוע נראה כמו דילדו בפיאט 500.

מגיעים לכם כמה גילויים נאותים: לא נגעתי בכפתור שהופך את תגובת דוושת הגז לעצבנית יותר. גם לא בזה שמשנה את חלוקת הכוח בין הגלגלים הקדמיים לאחוריים. הזזתי את ההגה קצת החוצה ולמעלה, את המושב שתי שיניים קדימה, ונתתי - כמו ששר מיק ג'אגר ב"ג'ק פלאש המקפץ" - גז-גז-גז. ואז ירדתי עם החיוך האידיוטי ההוא, וגם עם מסקנה מקצועית: פצצה של אוטו.

האמת? אני זה שאיבד את זה. לפני חמש שנים הייתם צריכים מסור חשמלי כדי להפריד ביני לבין ה־STI הזאת. ועכשיו? הייתם צריכים לראות את הפרצוף של איש המכירות של סובארו, כשלראשונה בהיסטוריה מישהו החזיר לו אותה כמעט 20 שעות לפני הזמן, כי "לא היתה לי חניה מספיק נוחה ליד הבית". אבל היא? לא איבדה שום דבר.

ג'ילרה ראנר 125 - ערן

בימים כתיקונם אני לוקח את עצמי ממקום למקום על טייפון 50 סמ"ק קשיש. זה לא הרבה, אבל עושה את העבודה של להביא אותי מגבעתיים לרחוב המסגר במשהו סביב רבע שעה. חוץ מזה הוא עולה גרושים ונושא מין חן פרולטרי, אז אני לא מתלונן. למעשה, בכל ה־15 שנה פלוס־מינוס שאני מתנייע על קטנוע, לא חשבתי שאזדקק ליותר מזה. זאת אומרת, עד שעליתי על הג'ילרה ראנר 125 - והבנתי שבעודי מקרטע על המקבילה הדו־גלגלית של הכרמל דוכס, עולם הקטנועים עשה שניים או שלושה - או 70 - צעדים קדימה.

אל תיתנו לצללית הספורטיבית ולזוויות החדות להטעות אתכם: מאחורי הוואסח השרירי של הראנר מסתתר סוג של טייפון מודרני. יש בו קצת יותר מהכל - כוח, מהירות, יציבות, אלגנטיות - אבל בבסיס זה עדיין כלי עירוני שמרגיש בבית ברמזורים של דרך השלום, וקצת הולך לאיבוד בדרכים מהירות. בעיר זה תענוג של כלי: קל לתמרון, יושב יפה על הכביש ומזנק ברמזורים כמו ברסלב על אסיד. בכבישים בינעירוניים, ובכן, קצת פחות תענוג. הוא יגיע ל־120 קמ"ש אם תסחטו אותו, אבל לגמרי לא בטוח שכדאי לכם, ואיך שתדחפו אותו טיפהל'ה מעל ה־100, יהפוך ההיגוי לנוקשה, תחושת היציבות הרגועה תיעלם, ואתם תקללו את הדביל שהציע לכם לחזור דרך כביש מס' 1 כדי לבדוק איך הוא אוכל את הירידות. אפילו אם הוא אתם.

גם על המסלול בנחשונים הראנר לא בדיוק כיכב. פנגס אמנם הצליח לחלץ ממנו זמן הקפה נאה שרוב האוחזים בהגה לא התקרבו אליו, אבל זה פנגס; אני חושד שהוא היה מוציא זמן דומה גם מהקורקינט של הבת שלי, שמעוטר בציורים של בראץ.

רנו קליאו ספורט - אלי

בפעם הראשונה שפגשתי רנו קליאו ספורט, לא אהבתי אותו מי יודע כמה. כמו ביום הטירוף הזה בנחשונים, גם אז התרועענו בחברת האחות הגדולה - המגאן ספורט. על רקע המנוע מוגדש הטורבו של המגאן, נחשף המנוע האטמוספרי של הקליאו במערומיו. הוא אמנם מוציא 200 כ"ס, אבל צריך לחנוק אותו בסל"ד פסיכי כדי לקבל תוצאה. מדובר בסוג המכוניות שדורשות ממך יותר מדי תשומת לב בכל הקשור ליצירת דחף. הילוכים, קלאצ'ים, דאבל קלאצ'ים, רעש, יללות. מה קרה?

לגבי הפוטנציאל ההתנהגותי של הקליאו, יכולתי לזהות ניצוצות של חדווה באותו מפגש ראשון. אבל היה קשה לבחון את העניין לעומק בתנועה הכבדה שבין טבריה לתל אביב, כך שבסופו של יום הקליאו ספורט לא נחקקה לי בראש כמו שוס פראי. ואז עליתי על ההגה שלה בנחשונים. לא רק אני הופתעתי: הקליאו הקטנה והחמה תפסה את כולם לא מוכנים. היא בילתה את היום הזה עם מכוניות לא פראייריות, אירחה על המושבים החובקים שלה עכוזים שהרגע ירדו מסובארו STI, ועדיין הצליחה להגניב את כולם. זאת מכונה שמחה, עם אף מדויק ותגובות חדות וצפויות. מכונית נהיגה טכנית משובחת שלא בא לך לרדת ממנה למרות שאתה עוד רגע מקיא מרוב כוחות פיזיקליים מתהפכים. למעשה היא כל-כך הגניבה אותנו על המסלול, שהיינו חייבים למדוד זמנים גם איתה.

עשינו את זה בתנאים זהים לפיאט 500: כל הבקרות עובדות פלוס ילד אחד בשם גיא, שהנה הגענו אליו שוב. אני לא יודע איך הוא הגיע לנחשונים, אני לא יודע בן כמה הוא, אבל הוא היה סוג של משקולת מאזנת מחויבת מציאות. למה? כי לרוע מזלו הוא ישב בפיאט במדידת הזמנים הראשונה. החל מאותו רגע, כדי ליצור תנאים שווים לכולם, הוא היה חייב להישאר במכונית. ככה מצא את עצמו הג'ינג'י המסכן מתערבל במשך שעתיים רצופות, בזמן שכל אחד מאיתנו שיגע את המכונית על המסלול. בכל פעם שנכנסתי לאוטו הוא ישב שם. שקט, חצי מחייך, הולך ונהיה ירוק יותר מפעם לפעם. הוא היה יכול לפרוש אחרי סבב הפיאט, אבל איכשהו מצא את עצמו בתוך הקליאו כשגלבוע פתח את המקצה שלה, ונאלץ להישאר גם בתוכה עד הסוף. והקליאו, אם לא הבנתם, מייצרת הרבה יותר כוחות מערבלים מהפיאט.

אם לא די בזה, אז בשלב ההוא הכניסה אותנו הקליאו הספורטיבית לכזאת ג'ננה תחרותית שהקפדנו כמו דפקטים לסגור חלונות בשביל האווירודינמיות, ולכבות את המזגן כדי שלא יגנוב כוח מהמנוע. וזה ביום עם 34 מעלות בצל ו־85 אחוז לחות. באיזשהו שלב אמר הילד הנחמד והמיוזע שיש לו קצת בחילה, אז שקלנו לשחרר אותו. בסוף הסתפקנו בלתת לו כמה שלוקים של מים. אין מה לעשות, הדיוק וההגינות מול הסטופר פשוט מחייבים (התוצאות? שאשו נשאר איטי יותר מהקטנוע, גלבוע המשיך להיראות כמו הביצה שהתחפשה). אז שלום וסליחה, גיא. תודה שהקרבת כל כך הרבה למען מטרה כל-כך מיותרת.