איך נולד מדען?

כיצד בוחר אדם את עתידו? מהן החוויות המכוננות שבעקבותיהן מתגלה לו הייעוד של חייו? יש המונעים מכוחה של סקרנות אישית, אחרים קיבלו את השראתם מהסביבה. הורים ומורים נוטים להתגלות כדמויות מפתח גורליות. לכבוד חג ראש השנה, ולכבוד ההתחלות החדשות הבאות עימו, תשעה מדענים ישראלים מספרים כיצד החלו את מסעם לעולם המדע ועונים לשאלה אחת זהה - "כיצד הגעת לעסוק בתחום זה ומה הניע אותך לכך?"

פרופ' משה קווה, פיסיקאי

"מילדות, התכונה המרכזית שלי סקרנות לדעת וללמוד. עמדו בפני שתי אפשרויות – לפנות למסלול התורני ולהכשיר עצמי להיות רב או לממש את אהבתי השנייה – המדע, ולפנות ללימודים אוניברסיטאיים בתחומי פיסיקה ומתמטיקה. נועצתי באבי. אבי ז"ל אמר לי: אם תמצא טעות אצל הרמב"ם או מישהו אחר מגדולי התורה – נצטרך לברוח מן העיר. אם תמצא טעות אצל מדען דגול – תזכה לתהילת עולם. בחרתי במדע ואמנם בעבודת הדוקטורט חשפתי טעות ב'חוק בלוך'". (לראיון המלא)

ד"ר אורן הרמן, היסטוריון של האבולוציה

"בשנים שחייתי כילד בניו יורק היו לי שני מורים. מר מגליאוני, האיטלקי המשוגע להיסטוריה, והגברת אבדייל, הלסבית הנוקשה לביולוגיה. הם היו נפלאים, כל אחד בדרכו. היה גם המורה לספרות, מר סוויני, עם שפם אדיר ואצבעות צהובות מסיגריות שנטע בי אהבה גדולה למוזיקה שבמילה הכתובה. אהבות ילדות הם החזקות ביותר, ולקחתי אותם איתי.

למעשה, השלושה האלו השאירו עלי חותם יותר עמוק מכל מרצה שפגשתי מאוחר יותר באוניברסיטה. שם פתאום המבוגרים דרשו מכולנו לבחור: או זה או זה! אבל אני לא רציתי לוותר! היה לי מאד קשה להחליט בין מדעי הטבע, מדעי הרוח או האומנויות. התרוצצתי בין הקמפוסים המרוחקים בירושלים, בין שיעורים בכימיה פיסיקלית לתולדות ערי המדינה האיטלקיות בימי הביניים למוטיבים הרמוניים ביצירותיו של מאהלר. איך לשלב בין האהבות השונות, בין תחושת הפליאה הילדית אל מול יפי הטבע והמסתורין שבו, לבין המשיכה להבין את הסאגה של ההיסטוריה האנושית, לבין הצורך לגעת ביופי לא מובן אבל בוער דרך יצירה? לפעמים הדיוק מתנגש במרד נגד הדיוק, הכמיהה לתשובות בהתאהבות בשאלות.

פחות או יותר מאז כיתה ח' אני מנסה למצוא איזון בין כל הדברים האלו, למרות שבאופן מודע ממש רק בשנים האחרונות (בכיתה ח' לא עניין אותי שום דבר חוץ מכדורגל). אני מרגיש בר מזל שתחום העיסוק שלי מאפשר לי לעשות זאת בצורה שמעוררת אותי לקום בבוקר סקרן". (לראיון המלא)

ד"ר דוד גורביץ' - חוקר תרבות

"הכל מתחיל במוסיקה. אני זוכר את אבי יושב לידי, מעודד אותי לנגן בפסנתר, מהלל באופן מופרז את ביצועיי שוברט שלי, מתחבט באופן נלהב בסוגיה מיהו המלחין הגדול מכולם – בטהובן או מוצרט? התיאטרון והספרות באו אחר כך. שני אירועים השפיעו עליי ושאבו אותי מן הסרט המדכא של המובן מאליו: ההצגה "את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין; והרומן 'החיים כמשל' של פנחס שדה.

קשה לי עד היום לשכוח את האמירה של לוין: 'כשאנחנו נכנסים לחדר, אנחנו תמיד שלושה: את ואני והמלחמה הבאה'. באותה עת, הייתי כבן 17; הבנתי את המחיר שאנו משלמים כדי לדבוק באידיאולוגיות הגדולות של החוסן הלאומי והניצחון ההיסטורי של 1967. שנים אחר כך מצאתי את עצמי חוקר את נפילתם של סיפורי העל, נפילת האידיאולוגיות בעידן הפוסטמודרני.

גם פנחס שדה עשה עליי רושם כביר: שם הכרתי באופן כל כך מזעזע את בדידותו של האינדיבידואל, המתרחק מן המליצה הציונית, בורח מפני השבטיות המזויפת של ה'אנחנו', מדבר בגוף ראשון יחיד. האיש הזה הייתי אני. הבנתי כי לפעמים אין ברירה ויש להציץ למקומות בלתי בטוחים. זה היה מבוא מצוין לניטשה, וניטשה היה מבוא מצוין למה שיעסיק אותי עד עצם היום הזה בתרבות הפוסטמודרנית, בתרבות הפופולרית ובאמנויות. הדברים השתלבו". (לראיון המלא)

פרופ' שרה יפת, חוקרת מקרא

"שאלה זו מלווה אותי כבר שנים רבות, ואפשר לענות עליה בשתי דרכים. האחת היא חיצונית: כך התגלגלו חיי והכל הוא פרי המקרה. מילדותי רציתי להיות מורה אבל עניינו אותי מאוד גם לימודי הטבע, הפיסיקה והמתמטיקה. לאחר לימודיי התיכוניים בחרתי ללמוד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין בירושלים, ואף עסקתי שנים אחדות בהוראה, בבתי ספר ערב לילדי עולים ובחינוך היסודי. מכאן נמשכה דרכי לאוניברסיטה, בחוגים לתנ"ך, לספרות, ולחינוך וכן הלאה, עד להשלמת התואר השלישי במקרא. את שלושת התארים האלה השלמתי אחרי נישואי והולדת ילדיי.

ואולם תשובה זו, עם שהיא נכונה היא גם מטעה, ואני מאמינה היום שלבחירות שעשיתי לאורך הדרך היו גם מניעים מהותיים. תמיד נמשכתי לעולם הרוח יותר מאשר לעולם החומר, וליצירת הרוח היהודית יותר מאשר למדעי הרוח הכלליים. נראה לי שבתנ"ך מצאתי את עצמי. ככל שלמדתי בו יותר, ככל שהעמקתי לחקור בו ובהיבטיו השונים, כן עמדתי יותר ויותר על מהותי עצמי: זיקתי/זיקתנו לארץ ישראל על נופיה, טבעה ותולדותיה, אותה ינקתי מבית הורי, אהבתי ללשון העברית ולספרות העברית, עולם הערכים שהוא תשתית זהותי - ערכי המשפחה, החברה והמוסר, מקומי ותפקידי בעולם, ושאיפותיי לעתיד – כאישה יחידה וכחלק מן הציבור.

אנשים רבים בחברה הישראלית מרחיקים נסוע לרחבי העולם כדי 'למצוא את עצמם'. אני מצאתי את עצמי בתנ"ך". (לראיון המלא)

פרופ' אהוד שפניר - ביולוג ימי

"תחום הביולוגיה עניין אותי עוד מימי הבית ספר שם התחלתי בלימודי הביולוגיה. עניין אותי המסתורין שבו, אנחנו מדברים על החזית הלא ידועה של הים, של העולם, ושל האדם. אפילו כיום שטח פני הים מכסה למעלה משבעים אחוז מכדור הארץ, ואנחנו יודעים עליו מעט מאוד, ולצערי הרב זה משפיע עלינו בדרך כלל לרעה. אני חושב שבעיקר במדינה כמו שלנו, בה אין לנו אפשרות להתפשט על היבשה, החזית האחרונה שנותרה לנו היא הים שהינו משאב חשוב ויקר וצריך לנצל אותו בצורה מושכלת אחרת גם זה יילך לאיבוד.

אני חושב שישנם שני דברים שהביאו אותי בנעוריי להתעניין בנושא הים: אחד הוא ספר שקראתי "קון - טיקי" על הפלגה של רפסודה, שעוסק באנתרופולוגיה וארכיאולוגיה מעשית. מעניין לראות היום שאני שייך ליחידה שהיא בינתחומית שיש בה את כל אלו.

הדבר השני שהביא אותי להתעניין בנושא, הוא אחי, שהוא וטרינר וכתב בזמנו עבודה שעניינה אותי, על סרטנים. היו לי אבות מדעיים כמובן, פרופסור פישלזון היה המנחה שלי למאסטר, אך אני לא טיפוס שהולך אחרי מודל לחיקוי. אני הולך בעקבות מטרות מדעיות. (לראיון המלא)

פרופ' דוד פסיג - עתידן

"לתחום הגעתי במקרה (או שלא), מיד אחר מלחמת לבנון הראשונה. בתקופת המלחמה הייתי מילואימניק צעיר והגדוד שלי ספג נפגעים רבים במהלך אחד הקרבות הקשים עם הסורים. כשהשתחררתי, אבי ראה שאני במצב נפשי ירוד ושלח אותי לפוש אצל משפחה באירופה. יום אחד, בעודי מטייל להנאתי ברחוב הומה, נתקלתי במודעה גדולה המזמינה להיכנס לתערוכה מיוחדת על הבית העתידי. נכנסתי והתאהבתי ממבט ראשון בתחום.

זה היה בשנת 1982, עוד בימיו הראשונים של המחשב האישי. בתערוכה הראו כיצד בשנת 2000 יהיו בבתים מסכים דקים גדולים שייקראו פלזמות. כיצד ילדים ישבו בחדרים שונים וישחקו עם חבריהם ברחבי תבל דרך רשת אלחוטית שתחבר גם את כל יושבי הבית. כיצד ההורים יעשו העברות בחשבון הבנק שלהם דרך מסך דק ומעוצב להפליא, ועוד. היממה אותי העובדה שהאנשים אשר יצרו את התערוכה, יכלו לדמיין כך את אשר יהיה בעתיד. מאז לא מרפה ממני ההתפעמות שחוויתי באותו היום, והיא אשר דחפה אותי ללכת ללמוד את התחום". (לראיון המלא) 

פרופ' סמי סמוחה - סוציולוג

"ההתעניינות שלי בשסעים לאומיים, אתניים ותרבותיים החלה בילדותי. בתור ילד עולה סיקרנו אותי היחסים הבלתי-שוויוניים והמתוחים בין עולים וותיקים בישראל של שנות ה-50, ובהמשך נחשפתי לאופייה הרב-גוני של המדינה ורציתי להבין כיצד החברה מצליחה לשמור על יציבותה למרות שסעיה העמוקים.

בעת לימודיי בארצות הברית באמצע שנות ה-60 הייתי עד למאבקים גזעיים ואתניים קשים שם ולהתעוררות האתנית ברחבי תבל. התעניינתי בעוול שנעשה למיעוטים ובתגובות אליו והחלטתי להפוך אותם למוקד חקירה כי האמנתי ועודני מאמין שהמדע יכול לתרום משהו להבנתם ולתיקונם". (לראיון המלא)

ד"ר דורון לוריא, רסטורטור

"בנעוריי (החל מגיל 9), התחלתי להעתיק תמונות שמן של רובנס ושל רמברנדט על סדינים ישנים ומשומשים שאמי נתנה לי. אח"כ שקלתי (לרגע) להיות זייפן, אח"כ כנראה קצת נבהלתי מזה והחלטתי לעבור לצדו השני של המתרס – אל הצד של 'הטובים' – של ציידי הזייפנים (אני מייעץ מפעם לפעם למשטרת ישראל בכלל ולמז"פ בפרט בנושאים אלה).

לאחר שסיימתי את לימודי העיצוב הגרפי ב'בצלאל' – נוכחתי לדעת שהדרך הטובה ביותר בה אוכל לממש את עצמי ולמקסם את כישורי ואת כשרונותי תהיה למצוא את השילוב האידיאלי בין ידע בהיסטוריה, התעניינות בקרימינולוגיה, קצת כימיה ופיזיקה, אהבה אינסופית לתולדות האמנות ויכולת טכנית סבירה בהחלט בטכניקות הציור השונות.

רסטורציה נראתה כפתרון הנכון, והחלטתי לנסות לבדוק באמסטרדם כיצד ניתן לשלב בין אהבתי לרמברנדט לבין תהיותי בנוגע למקצוע הרסטורציה. רצה הגורל, ותמונתו המפורסמת ביותר של רמברנדט - 'משמר הלילה' – הושחתה בידי מטורף בשם וילם דה רייק 10 ימים בלבד לאחר הגעתי לאמסטרדם, בספטמבר 1975, וכך ניתנה לי הזדמנות פז לעקוב מקרוב אחרי תהליך הרסטורציה של תמונה מופלאה זו". (לראיון המלא)

פרופ' נורית גרץ, חוקרת תרבות

"עבדתי בעיתון 'העולם הזה'. כתבתי על קולנוע, ספרות ותיאטרון, סיקרתי ארועי תרבות, שכתבתי כתבות שונות. בכל יום ראשון התייצבתי במערכת עם חומר ובכל יום שני התחלתי לאסוף חומר חדש. הזמן נראה לי מעגלי מדי. חיפשתי עבודה אחרת, שבה הזמן נמדד בשנים, לא בשבועות, והחלטתי לעבור לאוניברסיטה.

השלמתי את הלימודים שלי לתואר ב.א. שהופסקו לשבע שנים, והתחלתי בלימודי מ.א. בספרות. הלימודים באותו זמן, באותו חוג, היו מאוד פורמליסטים וסטרוקטורליסטים. למדנו על כל הווריאציות האפשריות של מסַפרים בלתי מהימנים, ניתחנו אינספור מבני עלילות וכשלושים סוגים של מבע משולב.

אמנם אהבתי מאוד את המרצים שם אבל כשהגענו בלימודים לווריאציה השלושים ואחת של המבע המשולב, החלטתי שאני רוצה לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר וביקשתי וקיבלתי רשות לעבור בחוגים השונים באוניברסיטה, מדע המדינה, תיאטרון, הסטוריה, סוציולוגיה, וללמוד מה שנקרא אז 'סוציולוגיה של הספרות'. שם גיליתי את האהבות האמיתיות שלי, חוקרים כגאורג לוקץ', תיאודור אדורנו ולוסיין גולדמן, מהם למדתי איך לקרוא את הספרות בתוך ההקשרים התרבותיים שלה. אחר כך המשכתי מהספרות אל הקולנוע ואל מקומות אחרים". (לראיון המלא) 

לעמוד "שאלת מחקר" - לחצו כאן

אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

                         לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet