חליצה וקוץ בה

אתמול ב-21:30, אחרי שהכל נגמר, דיברתי עם איתי דנקנר, העורך הראשי של "שומר מסך". "שמע איתי", אמרתי לו, "לפחות דבר אחד טוב יצא לנו, יהיה מה לספר לחבר'ה בבית אבות על הימים הסוערים שעברנו פעם, כשהיינו צעירים". איתי ענה ביבושת: "אמנון, עם ימים כאלה, מי בכלל יגיע לבית אבות. מקסימום נוכל לספר את זה במחלקה".

לוי ב"שומר מסך". "אי אפשר לערוך תוכנית בחמש דקות" (צילום: ערוץ 10)

זה באמת היה אחד הימים הסוערים ביותר ב-25 שנותיי כעיתונאי. תחקיר החליצה שעמדנו לשדר אמש (ד'), בוטל פעם נוספת זמן קצר לפני שידור, אבל הפעם נרשם לדעתי שיא ישראלי. ב-20:55, חמש דקות לפני השידור, קיבלנו הוראה מבית המשפט העליון לא לשדר.

דמיינו את המצב. שבע דקות ל-21:00, שורה של גברים עצבניים ומתוחים עומדים בשרשרת, כל אחד עם שני טלפונים ביד, צועקים בלחץ גדול.

אני ביד אחת בטלפון עם עורך הדין שלי, גל מנשה, ביד השנייה עם סמנכ"ל ערוץ 10 נתי דינר, שלוחץ לדעת אם הוא יכול לשדר את התחקיר.

עורך הדין מנשה מצדו מדבר ביד אחת איתי, וביד השניה הוא בטלפון עם המתמחה מלשכת השופט העליון אליקים רובינשטיין. המתמחה של השופט מבשר כי רובינשטיין החליט שהוא מאשר את השידור כמעט במלואו, אבל מורה לנו להוציא ממנו את הקטע בו רואים את האלמנה יורקת. הכל כן, אבל לא את היריקה עצמה.

מנשה מעביר לי את הדברים בשרשרת הטלפונים. אני צורח בחזרה על עורך הדין שלי שיסביר לשופט שבחמישה לתשע אי אפשר להוציא את היריקה. זה או לשדר הכל, או לא לשדר כלום. אין אפשרות לערוך בחמש דקות תוכנית. עורך הדין מסביר למתמחה של השופט, המתחמה רץ לשופט, אנחנו שומעים את הדיבור ברקע. מהטלפון השני שלי, נתי דינר לוחץ ואומר "אמנון, אני כבר לא יכול לחכות". "חכה עוד שנייה", אני מתחנן.

והנה זה בא

המתמחה מתמהמה, עורך הדין מנשה קורא בקול אל האפרכסת הדוממת של המתמחה "הלו, מה קורה?" בחמישה לתשע המתמחה חוזר סוף סוף. הוא מתחיל להקריא את החלטת השופט.

אני צורח "שלא יקרא כלום, פשוט שיגיד, צריך להוריד את היריקה, או לא?" המתמחה שומע אותי דרך שרשרת הטלפונים. הוא המום לרגע, ואז עונה לקונית "השופט רוצה שתורידו את הקטע".

"תודה רבה", אני נובח, מנתק את הטלפון ואומר לנתי דינר "לא נוכל לשדר הערב את תחקיר החליצה". נתי מהצד השני ממהר להודיע לחדר השידור "גם השבוע תחקיר החליצה לא ישודר". ברגע האחרון הכניסו למכונת השידור קלטת אחרת עם תחקיר אלטרנטיבי שהכנו.

אפשר לראות את מה שקרה גם כך, כמו שתיארתי, כתאונת שרשרת, דרמת חדר שידור קלאסית. אבל האמת העצובה היא שלדעתי קרה אתמול דבר קשה יותר, חמור בהשלכותיו. שופט בית משפט עליון החליט לבטל שידור חמש דקות לפני התוכנית. זו כמובן זכותו.

העניין הוא, שצריכים להיות שיקולים כבדי משקל כדי לעשות זאת. בינתיים, השופט לא פרסם את נימוקיו. מקוצר הזמן הוא לא הספיק. הרושם שנשאר אצלי הוא שמבחינת השופט שידור ציבורי הוא לא דבר כל כך חשוב. אפשר לבטל אותו ממש בין רגע. ואני אומר לכם באחריות - קטע היריקה שהשופט התעקש למחוק, ממש לא משנה את התמונה הכוללת. בגלל קטע כזה לא מבטלים שידור. זוהי פגיעה ללא הצדקה מספקת בחופש הביטוי.

קודם לבית המשפט העליון, צפה בקלטת בית המשפט המחוזי. השופטת שרה גדות, לאחר שצפתה בתוכנית כולה השתכנעה בחשיבות הציבורית של השידור הזה, ואף כתבה כך מפורשות. היא הבינה שהתחקיר שלנו מציף בעיה קשה שנשים רבות בכלל לא מודעות לה, ומציע גם פתרון ישים לאותן נשים. השופטת דחתה את הבקשה לצו מניעה, וכאשר ביקשו ממנה העותרים להורות על דחיה של השידור עד שיערערו לעליון, היא סירבה לאשר להם את הדחייה.

גם השופט אליקים רובינשטיין הבין את חשיבות השידור, ולכן אישר אותו כמעט במלואו, אבל חוסר הבנה מוחלט שלו בהליכי שידור, גרם לו למעשה לפסול את כל הכתבה לשידור, בגלל קטע קטן שרצה שנוציא.

על מה המהומה

בשולי הדברים צריך להבהיר על מה בכלל מדובר. לפי ההלכה, שהיא לצערנו גם החוק הישראלי בעניין המעמד האישי, אלמנה צעירה ללא ילדים לא יכולה להינשא בלי שתעבור טקס חליצה.

במהלך הטקס היא חייבת במעמד של רבנים, לפחות מניין, בדרך כלל הרבה יותר, להתכופף בפני גיסה, אחי בעלה המת, לחלוץ את נעלו, ולירוק לרגליו. היא יורקת עליו משום שלא הסכים לשאת אותה לאישה. היא חייבת לירוק, אחרת לא תעבור חליצה, ותישאר פסולת חיתון.

מדובר כמובן בטקס הזוי ומשפיל. אבל לא זו הנקודה העיקרית. הבעיה המרכזית היא שהאלמנה הצעירה הופכת לשבויה בידי משפחת בעלה המת. ידוע לנו על מקרים בהם האח שצריך לתת לה חליצה דרש ממנה כסף רב כדי שיחלוץ אותה, לפעמים האח הוא תינוק ולא יכול לחלוץ את האלמנה עד שיגיע לגיל 13, ואם הוא חרש-אילם, הוא לא יכול לחלוץ בכלל. למה? ככה קבעה ההלכה לפני דורי דורות, וזה למרבה התדהמה, החוק במדינת ישראל ב-2009.

בשבועות האחרונים עשינו תחקיר רציני על ההליך הזה, והגענו לפתרון - אפילו לפי ההלכה. כתובה שמצאנו משנת 1945 באלג'יר מציעה פתרון כזה.

שידור התחקיר עם הצפת הבעיה והפתרון המוצע, עשוי למנוע גורל מר מאלפי נשים צעירות. על רקע זה, לדעתי, זה כל כך מפתיע, מרגיז ופוגע, ששופט מנע את השידור ברגע האחרון.

ביום שני הקרוב התחקיר סוף סוף ישודר. את היריקה לא תוכלו לראות, אבל חוץ מזה הכל יהיה שם. אחרי השבוע הסוער הזה, עם הרבנים ושלוחיהם, השתכנעתי שמבחינתי האישית, יש למצב האבסורדי הזה רק פתרון אחד. אסור בתכלית האיסור להתחתן ברבנות. אסור לתת יד לממסד שמחייב נשים לעבור טקסים כאלו. אסור להשלים יותר עם המצב האבסורדי שמחבר בין דת ומדינה.