ג'ינג'ית עם תלתלים, את לא יוצאת לי מהראש
ראיתי אותך בקינג ג'ורג' בתל אביב, יום שישי בצהרים בחנות בגדים. היית שם עם חברה שלך שנראתה עייפה מחיפוש בגדים איתך. אני הייתי שמח ללכת לחפש איתך בגדים אפילו יום שלם
את לא יוצאת לי מהראש. כן, כן, את. מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה.
את בטח יושבת וקוראת את זה וחושבת אם הכוונה אלייך. אם יש לי מזל, כמובן, ואת קוראת את הספק טור אישי ספק מכתב בסגנון "ראיתי אותך" שהיינו שולחים פעם ל"מעריב לנוער", כשעוד היה נוער שידע לקרוא ולא היו לו בעיות קשב.
אם אכן יש לי מזל ואת קוראת, אז את בטח רוצה לדעת אם מדובר בך או שתוכלי להפסיק לקרוא ולחזור לעיסוקייך.
אז כמו כל מכתב "ראיתי אותך" תקני, הוא צריך להתחיל בראיתי אותך.
ראיתי אותך בקינג ג'ורג' בתל אביב, יום שישי בצהרים בחנות בגדים שלא אזכיר את שמה כדי לא לעשות פרסומת (וגם כי למען האמת אני לא בדיוק זוכר את שמה).
היית שם עם חברה שלך שנראתה עייפה מחיפוש בגדים איתך, ואני רק יכולתי לחשוב שאני הייתי שמח ללכת לחפש איתך בגדים גם יום שלם.
ג'ינג'ית מתולתלת עם חיוך מדהים, מתרוצצת בין הבגדים ומבטיחה לחברה שלך שזהו, זה הבגד האחרון להיום. ואני רק עמדתי שם, ולא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך בזמן שחיכיתי לידידה שלי שתמצא לעצמה איזה בגד.
משהו החזיק אותי כמו בטון ולא נתן לי לזוז
עוד מבט:
הכי קשה זה לעשות את הצעד הראשון לקראתה
אור איתן
הרי את לא יושבת בדירה שלי כי אין לך משהו חשוב יותר לעשות. את יודעת שאני יודע שבחרת להיות כאן איתי. ובכל זאת, כמה רמזורים ירוקים אני צריך שתדליקי, כדי לגרום לי לנוע? זה לא שאין לי ניסיון, אבל כל פעם מחדש אני צריך את האוקיי הזה
רציתי לגשת לדבר איתך, באמת שרציתי, אבל משהו החזיק אותי כמו בטון ולא נתן לי לזוז. עם בטון ברגליים ומחסום בפה עמדתי שם והסתכלתי איך את מסבירה למוכרת שתמיד יש לך בעיה עם כרטיס האשראי שלך שהוא בכלל מבוטל כי שכחת אותו פעם באיזו חנות. ואני עומד כל כך קרוב אלייך, עם הלב שיוצא לי דרך העיניים, ולא יכול לעשות עם זה שום דבר.
אני חסר ביטחון מפני שסירבו לי בעבר, או שמא סירבו לי בעבר מפני שאני חסר ביטחון? אני כבר לא יודע.
למה אני כותב את כל זה? מיליון סיבות, או שמא עלי לומר תירוצים, שלקוחים היישר מספר התירוצים האנושי הגדול שעוד לא נכתב (ואולי הגיע הזמן שמישהו יכתוב).
אני יודע שאפילו אם אכתוב את מכתב המאה זה לא ישנה אפילו במעט את העובדה שלא ניגשתי לדבר איתך, או לפחות לנסות. ובכל זאת, גם למספר התירוצים הגדול בעולם מגיעה לפעמים הזדמנות.
לא מפסיק לחשוב עלייך ועל היום בו ניפגש שוב במקרה באיזה מין צירוף מקרים או רצף אירועים בלתי סביר. אולי זה יקרה יום אחד.
החלטתי לא להמתין ליום הזה, אלא לנסות לעשות כל שביכולתי לעשות להביא לבואו.
אז עכשיו אני יושב וכותב לך מכתב שספק אם תקראי, אבל אם במקרה קראת - אנא אל תתני לגורל לקבוע אם נפגש שוב.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על חיזור
האימייל של תמיר
זה אני. איפה את?
מומלצים
