הרגעים האחרונים לפני שהוא הופך מרווק לנשוי

נער, בחור, עלם, גבר צעיר, או איך שלא נקרא לזה, בחור יפה תואר, עוד לא חצה את שנת ה-20 שלו אפילו, בעוד שעה בדיוק ילחש את המילים המרגשות בקול ברור וצלול: "הרי את... הרי את מקודשת לי... בטבעת זו... כדת משה וישראל".

אנחנו חברים כבר שבע שנים כמעט, שבע שנים של חברות אמיצה וחזקה. זהו האדם שהכי סמכתי עליו כחבר, האדם שהיה הכי קרוב אלי. אם היה משהו שמישהו צריך לדעת, הוא ידע, לפחות ראשון, אם היה מישהו שהייתי מתייעץ איתו כחבר זה היה הוא, אם היה מישהו שהחליט שפתאום יוצאים ללא כל הודעה מוקדמת לצפון לכמה ימים תוך שעתיים זה היה הוא. כמו אחים היינו, ואתמול באתי ללוות אותו ולהיפרד מהרווקות היפה שלנו.

"מזל טוב", הושטתי יד לעברו. "תודה, בקרוב אצלך", אמר. הוא היה לבוש בחליפה יפה, עניבה לבנה ונעליים שחורות אלגנטיות. הוא הביט בי בעיניים.

"משחזר את הימים?" חייכתי חיוך רחב.

הרגשתי צורך לשאול אותו משהו, למרות חששותיי: "אני מקווה שאתה שלם עם הבחירה שלך".

אני מתרגש כמו שלא התרגשתי מעולם

"אני בטוח אפילו יותר מכל החלטה שקיבלנו יחד", אמר. "אתה לא תבין את זה, אבל בן אדם פתאום בחיים עוצר וחושב מה יהיה באמת בעוד 20 ו-30 שנה, באלו החיים שלעולם לא נוכל לעצור, אלא רק לרדוף אחריהם - משפחה, ילדים... מתבגרים... לראות באושר נכדים... לחיות מתוך אושר אמיתי, אין אושר שלא בא מתוך שלווה".

"אני מתרגש כמו שלא התרגשתי מעולם", אמרתי לו. "אני רואה אותך כילד, כנער, את הבילויים שלנו יחד, ופתאום... פתאום אתה מתחתן". ראיתי את כל שנות החברות שלנו נחטפות ונעלמות אל תוך כפות ידיה של בחורה יפהפיה, בחירת ליבו של חברי הטוב. 

"הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל". קול צלול בקע מתוך הרמקולים, זה היה קולו של זה שעד לפני שנייה היה רווק כמוני.

יד ביד עם בת זוגו הוא ירד מהחופה והתקדם יחדעם כל ההמון הסוער.

רגע לפני שהסתער אל תוך רחבת הריקודים הוא עוד הספיק ללחוש לי, עם מבט אוהב ומאושר בעיניים, "אי אפשר לשנות את כיוון הרוח, אבל אפשר לכוון את המפרשים".